הקלות הבלתי נסבלת

חם נורא, אז פתחתי חלונות באוטו עד הסוף. וברדיו חדשות שהופכות את הבטן, ובבטן אבנים שמועכות את הנשמה, והתנועה מזדחלת והכל כבד ומעיק ובדיוק כשחשבתי שמה אני רוצה, החיים זה לא דבר קל - התעופפה לה יש מאין, ממש משום מקום לגמרי פתאום ודרך החלון נוצה, כחולה כהה, אולי צבועה אולי לא, ונחתה לה על המושב שלידי.

"ואללה?" אמרתי לה, "מאיפה באת?" היא לא ענתה לי, גם לא שמה חגורת בטיחות כי ככה זה נוצה - בשביל מה שתשים חגורת בטיחות, מה כבר יכול לקרות לה, אבל ליתר בטחון סגרתי את החלון, וגם כיביתי את הרדיו כדי לשמוע אם בכל זאת תגיד משהו.

ישבה לי על התיק, הסתכלה על הנוף. העפתי עליה מבט. לא כביקורת או משהו, אבל התרשמתי, אז אמרתי לה, ממש בטוב כזה - "קל לך בחיים, אה?" אולי אפילו חייכתי, כזה בעידוד.

לא הסתכלה עלי אפילו. אבל אז זרקה לי: "נראה לך?" והיה שם נימה, צליל כזה של מרירות, "כי למה, כי אם אני נוצה אז הכל אצלי בעננים"? לא עניתי, ועוד פעם נהיה שקט. רציתי להדליק שוב את הרדיו, הפך לקצת לא נעים, אבל אז פתאום יצא לה: "אני בקושי מדגדגת לאנשים. תלושה. עפה עם כל משב רוח, מתפרצת לדלתות פתוחות, נכנסת לכל חלון עם הזדמנות שמישהו פותח, אבל אף פעם לא באמת בשבילי. קל לי, אעלק." ושוב שתקנו. מה אני אגיד לה, את נוצה?

בסוף היא שאלה לאן את נוסעת. לאסוף את הילדה, עניתי, את מוזמנת להצטרף. לא, תעזבי, אמרה. תעשה ממני נצנצים ביומן. לא מתאים. תעצרי לי ברמזור, אני כבר אמשיך הלאה. איך שאת רוצה, אמרתי לה, מה שנח.

בצומת רעננה היא עפה החוצה. "קחי את זה בקלות", קראתי אחריה, "לא הכל קשה כל כך". לא חושבת ששמעה. נהיה ירוק, אז נסעתי, אבל חשבתי לעצמי, איך זה שהכל ענין של פרספקטיבה בחיים, ולרגע, באמת שנהיה לי קצת יותר קל על הלב, קצת פחות כבד על הנשמה.