"המשוגע״ גר ממש מול הבית בו גדלתי. כביש מאד צר הפריד בין החצר שלנו, עם הציקאס וההדסים והפיטנגו והשסק, לבין שדה הקוצים הפראי שהיה החצר שלו. הכי מפחיד היה כשהיינו משחקים ״פינות״ והכדור היה בורח לשם. אף אחד לא רצה ללכת להביא אותו, פחדנו שהמשוגע יצא, יצעק עלינו בשפה שלא הבנו, יניף בידיו כמו שהיה עושה, חושף מספר כחול טבוע בעור הלבן והמקומט של היד. פחדנו ממנו, אבל דדי היה זורק לו כל מני דברים לחצר ואז עומד וצועק לו הקנטות כדי שהמשוגע יצא, ונוכל כולנו לברוח בצווחות. אבא של יפעת שהיה איזה איש צבא קבע תמיד אמר שאם יתפוס את הילד יפרק לו את העצמות, אבל אף פעם לא התאמץ באמת לשים עליו יד. אז דדי לא הפסיק. והמשוגע היה יוצא, מטיח בנו בשפה זרה, מנפנף בידיו, חושף מספר כחול.
יצא שאני הייתי זו שבדרך כלל נכנסה בסופו של דבר לחצר שלו כדי להביא משם את הכדור. לא מפאת גבורה יתרה, פשוט הייתי הכי קטנה ודדי היה מרביץ לי אם לא. בהתחלה הייתי עושה את זה מהר מהר, למצוא את הכדור בין כל הקוצים, לקחת ולברוח, ושדדי לא יספיק להוציא את המשוגע החוצה עם הצעקות הצורמניות האלו שלו. אבל עם הזמן, ואחרי כמה פעמים שלא באמת קרה בהם שום דבר מפחיד במיוחד, ואולי גם מעט כדי שדדי, שלא העז להיכנס לשם אף פעם בעצמו יאלץ לחכות לכדור שלו עוד קצת – הפסקתי למהר כל כך. הייתי מסתובבת שם, במין יראה מסוקרנת. גיליתי בחצר שלו דברים שלא היו בחצר שלנו. היתה שם מין ערימת אבנים כזו, מוזרה, שדמיינתי לעצמי שמתחתיה חבויה כניסה למנהרה סודית שמובילה לפנים הבית שלו. היתה שם פרסה של סוס, חלודה. היתה שם כריכה תלושה של ספר ישן, והיה כתוב עליה משהו בשפה שלא הבנתי. והיה שם שיח, ממש מתחת למרפסת, של חרציות, ותמיד כשעברתי שם קטפתי אחד, או כדי להריח, או כדי לנשוף אל הרוח. פחות ופחות הייתי מתווכחת עם דדי לפני שהסכמתי להיכנס לחצר של המשוגע. גם היה נראה לי שהוא מעיף לשם את הכדורים בכוונה, כדי שלא יהיה משעמם. אז הייתי עוברת את הגדר, נכנסת, ונשארת קצת, עם הכדור ביד, לומדת את החצר האסורה הזו, הזרה.
יום אחד כשאספתי את הכדור שהתגלגל אל כמעט מתחת לאחד החלונות שתמיד היו מוגפים בתריסים אפורים מתגלגלים כאלו, ראיתי אותו. הוא עמד מאחורי התריס והסתכל עלי. הרחתי אותו יותר משראיתי. היה לו את הריח של המחסן המפחיד שהיה מאחורי המטבח של סבא וסבתא. ריח ישן. ריח חשוך. ריח של מקום אחר. הסתכלתי עליו, ואני לא זוכרת שראיתי פנים אבל ראיתי אותו. ואולי ממבוכה, אולי מהקלה, חייכתי אל התריס. הוא לא חייך בחזרה. אמרתי תודה, לקחתי את הכדור והלכתי.
מאז כל פעם שהייתי נכנסת הוא היה מסתכל עלי. לא ראיתי אותו, אבל ידעתי את זה. הרחתי את זה. הייתי מחייכת אל התריס, אולי אומרת תודה, אולי לא – ויוצאת. יום אחד נכנסתי לשם, ואני אפילו לא חושבת שזה היה בגלל הכדור. אבל כשניגשתי אל התריס, היה מונח שם סביון. צהוב. אחד. על האבן של אדן החלון. פרח נתתי לרותי. לקחתי את הפרח, חייכתי לתריס. ונדמה היה לי שהוא חייך בחזרה.
זה לא קרה שוב. פעם אחת ודי. ואז גדלנו, כבר הפסקנו לשחק פינות, ודדי כבר לא הציק לי יותר. חטיבה, תיכון, צופי ים, עניינים מרגשים יותר מסביונים וכריכות ספרים בודדות, ישנות, תלושות, זרוקות, אבודות בחצר של קוצים.
יום אחד השכנים התחילו להתלונן על ריח. גורית הכלבה היתה צדה לפעמים איזו נמייה או ארנבת, וזה היה מסריח בחצר. אבל זה לא היה אצלינו. עמדנו כולם בחוץ. עם מטפחות על האף.
זה היה בקיץ. החצר של המשוגע היתה מלאה בקוצים. כל התריסים היו מוגפים. כרגיל. והוא היה שם. לא ראיתי אותו. אבל הרחתי. ואני בחיים לא אשכח את הריח הזה.
לאבא של יפעת איכשהו היה טלפון של איזה קרוב משפחה. ומישהו באמת בא אחרי כמה שעות. ניסה לפתוח את השער שהיה נעול. צעק יהושוע, יהושוע, אתה שם? הביאו אמבולנס, ומשטרה, והוציאו אותו משם בשקית שחורה שהדיפה צחנה שמעולם לא ידענו כמותה. צחנה של מישהו שמת לבד, מישהו ישן, תלוש, זרוק, אבוד, בעולם של קוצים.
מיצאו לכם היום יהושוע משלכם עם מספר כחול ולכו אליו. תביאו סביון, תחייכו, תגידו תודה או לא – אבל תסתכלו עליו בפנים, תראו אותו, ותהיו שם רגע, איתו ביחד, כדי שלא יהיה לבד.
Opmerkingen