חיפוש
  • שיבי מלצלם סיפור

לכו תמצאו לכם יהושוע היום


"המשוגע״ גר ממש מול הבית בו גדלתי. כביש מאד צר הפריד בין החצר שלנו, עם הציקאס וההדסים והפיטנגו והשסק, לבין שדה הקוצים הפראי שהיה החצר שלו. הכי מפחיד היה כשהיינו משחקים ״פינות״ והכדור היה בורח לשם. אף אחד לא רצה ללכת להביא אותו, פחדנו שהמשוגע יצא, יצעק עלינו בשפה שלא הבנו, יניף בידיו כמו שהיה עושה, חושף מספר כחול טבוע בעור הלבן והמקומט של היד. פחדנו ממנו, אבל דדי היה זורק לו כל מני דברים לחצר ואז עומד וצועק לו הקנטות כדי שהמשוגע יצא, ונוכל כולנו לברוח בצווחות. אבא של יפעת שהיה איזה איש צבא קבע תמיד אמר שאם יתפוס את הילד יפרק לו את העצמות, אבל אף פעם לא התאמץ באמת לשים עליו יד. אז דדי לא הפסיק. והמשוגע היה יוצא, מטיח בנו בשפה זרה, מנפנף בידיו, חושף מספר כחול.

יצא שאני הייתי זו שבדרך כלל נכנסה בסופו של דבר לחצר שלו כדי להביא משם את הכדור. לא מפאת גבורה יתרה, פשוט הייתי הכי קטנה ודדי היה מרביץ לי אם לא. בהתחלה הייתי עושה את זה מהר מהר, למצוא את הכדור בין כל הקוצים, לקחת ולברוח, ושדדי לא יספיק להוציא את המשוגע החוצה עם הצעקות הצורמניות האלו שלו. אבל עם הזמן, ואחרי כמה פעמים שלא באמת קרה בהם שום דבר מפחיד במיוחד, ואולי גם מעט כדי שדדי, שלא העז להיכנס לשם אף פעם בעצמו יאלץ לחכות לכדור שלו עוד קצת – הפסקתי למהר כל כך. הייתי מסתובבת שם, במין יראה מסוקרנת. גיליתי בחצר שלו דברים שלא היו בחצר שלנו. היתה שם מין ערימת אבנים כזו, מוזרה, שדמיינתי לעצמי שמתחתיה חבויה כניסה למנהרה סודית שמובילה לפנים הבית שלו. היתה שם פרסה של סוס, חלודה. היתה שם כריכה תלושה של ספר ישן, והיה כתוב עליה משהו בשפה שלא הבנתי. והיה שם שיח, ממש מתחת למרפסת, של חרציות, ותמיד כשעברתי שם קטפתי אחד, או כדי להריח, או כדי לנשוף אל הרוח. פחות ופחות הייתי מתווכחת עם דדי לפני שהסכמתי להיכנס לחצר של המשוגע. גם היה נראה לי שהוא מעיף לשם את הכדורים בכוונה, כדי שלא יהיה משעמם. אז הייתי עוברת את הגדר, נכנסת, ונשארת קצת, עם הכדור ביד, לומדת את החצר האסורה הזו, הזרה.

יום אחד כשאספתי את הכדור שהתגלגל אל כמעט מתחת לאחד החלונות שתמיד היו מוגפים בתריסים אפורים מתגלגלים כאלו, ראיתי אותו.