חיפוש
  • שיבי מלצלם סיפור

.לצלם סיפור, או איך בכלל הגעתי לזה

״כמו שאותיות חוברות למשפט שחובר לפסקא שמספרת סיפור, כך פיקסל ועוד פיקסל, נקודות של אור ברגעים מדודים של זמן - סיפרו לנו סיפור שבעיניים שלא יודעות לראות אחרת, פשוט לא יכולנו, לא היינו מסוגלים לראות. "

יום אחד חרב עלי עולמי. עלי, ועל עוד כמה מיליון בני אדם נוספים שראו, פעורי פה ומחוסרי נשימה, איך בניני התאומים קרסו תחתם ארצה.


עד אז עולמי היה מלא במילים. המון מילים. מכל הסוגים וכל המינים, לכל מני סיבות ולהמון שימושים. חייתי, נשמתי, עבדתי, עיבדתי מילים למחייתי. עסקתי בכמעט כל תחומי התקשורת, סוגדת לאלוהי התקשורת באשר הם ונהנית להעלות פולחנות של סיפורים מסיפורים שונים. סיפרתי סיפורים שמכרו משחות שינים סבונים ומכוניות, סיפרתי סיפורי חדשות מצמררי שיער בפריים טיים ובשידור ישיר לאומה, סיפרתי בבליל של שפות  לאומות לא כל כך מאוחדות על שלום, ועל בטחון ועל ודו קיום חד צדדי, סיפרתי למנכ"לים חדורי חדוות סטארטאפ ותאוות אקסיטים איך למכור את מרכולתם לכל המרבה במחיר, וסיפרתי סיפורים שאיש לא ידע עליהם על אנושות קצת אחרת, שרובינו שכחנו כבר איך היא נראית ואיפה.


מתמונות, חמקתי. בי נשבעתי שאלך הרחק ככל הניתן, אחצה אוקינוסים ויבשות ולו כדי לחמוק מהעתיד שהובטח לי, כך נדמה היה, מיום היוולדי, ולו מתוקף היותי בת לזוג הורים שראו את העולם דרך עדשות, ונשמו אמוניה למחייתם. אבל בבוקר בהיר אחד, כשהעולם כולו התבונן בתמונות ששום מילים בשום שפה לא צלחו לתאר - כל המילים נעתקו מגרוני, ונותרתי עם מצלמה ביד. בלי בית, בלי עבודה, בלי מילים. רק עם מצלמה שהונחה כבדרך אגב ליד הדלת כשחזרנו הביתה באמצע הלילה שבין ה 10 ל 11 לספטמבר 2001,  מטיול בקצה השני של העולם שכמה שעות אחר כך התהפך לנו  מול העיניים. וכשהעולם התהפך, ובניני התאומים נפלו לנו ממש על הראש, והבית שעזבנו בחופזה נותר מאחור מכוסה במלט שנמס ובאפר של אנשים, וכשהעיניים צרבו מלהסתכל והמח כאב מלהבין, המצלמה - עדשות, אורך מוקד, פוקוס, פרספקטיבה, פרופורציה, פילם, סנסור - לקחה את המושכות, כמו הגה אוטומטי, ובין רגע הפכה בשר מבשרי, אבר מאבריי, עיניים, מוח, אחרים.


 ואז, רק אז, רק ככה - פתאום הבנתי: המצלמה לא בהכרח מצלמת לנו את מה שאנחנו רואים. המצלמה חושפת בפניינו את מה שאנחנו לא יכולים לראות, לא יודעים לראות - בעין ב