חיפוש

לפרוש כנפיים

עודכן ב: 26 דצמ 2018

מאיר היה סטודנט שלי באחד הפרויקטים עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. הוא צלם, חובב, מוכשר, נלהב, וכמו מרבית מתנדבי המועצה - הוא פנסיונר. האמת היא שלא שאלתי אותו בן כמה הוא, אני מוצאת שלרוב זה לא רלוונטי. חרף ידיים רועדות וברכיים כואבות, הליכונים או קטרקט - מי שמוכן לפקוח את העינים לא צריך יותר ממצלמה כדי לראות אחרת. אבל מאיר עוד צעיר, אני מניחה שבשנות השבעים לחייו. מצחיק, פעם היינו קוראים לזה זקן. היום זה כבר לא. זה קשור לסיפור הזה.

בכל מקרה, זה היה פרוייקט קצר, חמישה מפגשים סה״כ, ובכל זאת, מספיק בשביל להשריש באנשים המופלאים האלו את היסודות של חקר ויזואלי, את ״לצלם סיפור״, את האמונה שהסתכלות משנה מציאות, ואת החדווה להפוך את כל אלו לתפיסת חיים, בכל שלב בחיים.

קצת לפני חנוכה השנה מאיר צלצל אלי. אמר זוכרת אותי? בטח זוכרת. מלא תלמידים עברו לי מול העיניים, אני זוכרת את כולם, והכי אני זוכרת את התמונה הראשונה שכל אחד מהם צילם. בלצלם סיפור שלו מאיר נסע לצלם נעליים גדולות ריקות על סף גרם המדרגות בבית ילדותו בו לא ביקר עד אז אולי 50 שנה. לפחות. זה גם קשור לסיפור.


רציתי לספר לך, מאיר אמר אחרי ההתרגשויות של דרישת השלום הזו, אני עושה לצלם סיפור.  

ברור, מאיר - אמרתי לו, אני זוכרת. אתה מצלם סיפור מעולה במיוחד!

לא, הוא אמר. אני, ועוד איזה מאה ילדים. אנחנו עושים לצלם סיפור. וזה מדהים, הוא הוסיף, זה ממש מדהים.

מאיר, כך מסתבר, יצא לפנסיה כשהוא עוד צעיר. כמו עוד מלא אנשים אחרים שיוצאים היום לפנסיה באמצע החיים שלהם. אז בשביל להמשיך ולהיות לעשות הוא מתנדב בבית הספר של הנכד שלו, בכיתה ה׳. מפה לשם עלה השיח של שימוש בטלפונים בזמן השיעורים, תוך כדי, לפני, אחרי, כמו שבכל מקום. מה עושים עם זה, הם שאלו, כמו ששואלים בכל מקום, זה לא לענין.

יש לי רעיון, אמר להם מאיר. והוא בנה להם תוכנית של ״לצלם סיפור״. מאיר, ומלא ילדים בבית ספר יסודי. הוא לימד אותם הסתכלות דרך מצלמה (״כמו שאת לימדת אותי״, הוא התרגש, ״כמו שאת אמרת!״), קרא לזה ״צילום במחשבה תחילה״ (״אמרת לי לקחת שליטה על החשיפה, להתכוון, לחשוב...״), לימד אותם לחקור, לשאול שאלות, לברר - דרך מצלמה. הוא עושה ״לצלם סיפור״. חקר ויזואלי באמצעות מצלמה. הוא שולח לי תמונות שלהם. והוא מתמוגג. ואני מתמוגגת שבעתיים.

קודם כל הגאווה. שנית כל האושר. אחר כך החזון - מתגשם, מתגבש, קורם עור וגידים. מאיר, אי שם בצפון הארץ, מלמד ילדים, מלא ילדים, לצלם סיפור. לקחת שליטה על החשיפה כדי לקחת שליטה על הסיפור. שזה בדיוק, אבל בדיוק, ואולי מבלי לשים כל כך לב, מה שמאיר עושה בעצמו, לעצמו. אנו באנו ארצה לבנות ולעשות סוציולוגיה ויזולאית בה, והנה לכם. זה קורה: בדיוק השבוע ישבתי עם טלי גרינקר, יועצת ארגונית שמובילה בארץ את תחום ההכנה לפרישה במוסדות וארגונים. דיברנו על השימוש במצלמה בקרב האוכלוסיה הבוגרת, ובמיוחד על רקע של היציאה לגמלאות בעולם בו גמלאי הוא כבר לא שם נרדף לזקן. בעולם שכולו ויזואלי, בתרבות בה הכל עובר לנו מול העיניים, ההזדמנויות מחד והאתגרים מאידך של השלב הזה במעגל החיים הם כל כך שונים ואחרים וההתמודדות איתם דורשת גם הבנה וגם היערכות. זה מה שטלי עושה ב״פרישה א.ח.ר.ת״ (שווה להכיר: http://www.prishacheret.co.il).


מה שמביא אותי למצלמה. ולצלם סיפור. והאימון לראייה מודעת. ולמאיר.

פעם סבא וסבתא היו מסתובבים בארנק עם תמונות מצהיבות של הנכדים. ככה ידעו שהם סבא וסבתא - נציגי הדור בו מצלמה תפקדה כשומרת הסף של הזכרונות המשפחתיים. כי פעם, עד ממש לא מזמן, מצלמה היתה משמשת את זקני השבט כמנגנון נוסטלגי של שימור העבר. הרי זקן, ככה חשבנו - זה מה שיש לו. עבר. היום סבא וסבתא שולחים לנכדים שלהם תמונות בווטסאפ. עושים לייק על התמונות בפייסבוק. מגיבים על הפיד באינסטגרם. מתייגים בסטורי מהטיול בפינלנד או באלסקה. היום סבא וסבתא לא רק שנשארים בתוך המסגרת, בתוך התמונה, אלא שהיום מצלמה מאפשרת להם לייצר את המסגרת עצמה מחדש, לייצר תמונה אחרת.

מצלמה בימינו היא כבר לא כל כך כלי תיעודי. גם לא כל כך אומנותי, אבל זה לפוסט אחר. לא סתם אנחנו קוראים למצלמה טלפון - היום יותר מהכל מצלמה היא אמצעי לתקשורת בין אישית. בעידן בו הכל עובר לנו מול העיניים, מצלמה כבר לא מתעסקת עם מה שהיה פעם. היום מצלמה מתעסקת עם העכשיו, ועם מה שיהיה אחר כך. היא מייצרת את ההוויה ומחברת את ההווה עם העתיד.

וזה מה שמאיר עושה. הוא לוקח את המצלמה ומייצר לו איתה מסגרת אשר בתוכה הוא ממוקם באמצע, בפוקוס, בחזית. הוא לוקח מצלמה ומייצר בחסותה תקשורת וקשר עם העולם שמסביבו, רלוונטי ועכשווי, מלשון עכשיו. הוא לוקח את המצלמה ומייצר לו איתה הווה, כי אתם יודעים, זה מה שמצלמה עושה - לוקחת זרם בלתי פוסק של זמן ומחוללת ממנו רגע אחד נתון. מאיר לוקח את המצלמה ומייצר לו איתה הוויה, של ממש, כי אתם יודעים שזה מה שמצלמה עושה - מרימה לנו מראה לשבריר שנייה ומשקפת לנו בה את את המציאות מצידה השני: מאיר, בן שבעים ומשהו, גימלאי, רלוונטי, עכשווי.  


אבל באותה השנייה בה מאיר מייצר לו הווה והוויה, הוא גם מייצר לו עתיד - כי אתם יודעים, גם את זה מצלמה עושה. בקליק אחד מצלמה מייצרת שלוש שכבות של זמן, נצחיות אנחנו קוראים לזה: גם עבר, גם הווה וגם עתיד. בקליק אחד מצלמה מייצרת רגע שבשנייה בה הוא נחקק בזכרון (של המצלמה או שלנו) אנחנו לעולם נלך ונתרחק ממנו, נפגוש בו שוב רק באיזו נקודה בעתיד הנראה, או לא נראה לעין, כשנסתכל עליו שוב בפעם הבאה. מאיר חמוש במצלמה, עסוק בלתכנן את הכיתה הבאה, את השיעור הבא, את השנה הבאה, לעבוד עם הקטנטנים האלו, ללמד אותם איך להסתכל על העתיד שלהם עצמם, מכאן והילך, כמו שרק מצלמה מאפשרת.

   

בעולם של אמנות חזותית הגדרה של פרספקטיבה מדברת על קווים מקבילים שנפגשים בנקודת המגוז - אי שם במרחק, איפהשהו בעתיד. בעולם שלי זה פשוט לצלם סיפור: שני עולמות שאין ביניהם לכאורה שום מפגש, עד שמסתכלים עליהם דרך מצלמה.


בתמונה - ה. הווה, הוויה. נס גדול היה. צולם על ידי תלמיד כיתה ה׳, בית ספר אזורי שגיא, קיבוץ שריד. לקחת חלק בפרוייקט מופלא של לצלם סיפור שמחבר בני נוער כשרוניים בטרוף שמהצלמה משנה להם את החיים, עם פנסיונרים צעירים שהמצלמה מאריכה להם את החיים, אי שם בנקודת המגוז שמייצרת עתיד לשניהם - דברו איתי. ובואו, לצלם סיפור.

28 צפיות

טלפון: 052.953.6496

 shivi.isman@gmail.com

www.letsalemsipur.com

אין להעתיק, לשכפל, או לעשות כל שימוש בתכנים שבאתר זה, לרבות טקסטים, קישורים ותמונות ללא אישור מפורש.  
כל הזכויות שמורות, לצלם סיפור 2018 ֞©

  • Facebook Social Icon

לאהוב אותנו בפייסבוק:

לפרטים ושאלות, צרו אתנו קשר:
לפרטים ושאלות, צרו אתנו קשר: