היינו איפהשהו, באיזה חור באריזונה. 30 יום באוטו אחד. כולנו ביחד. שמענו מוזיקה, שירים שכולנו אוהבים. שרנו, פזממנו, הכל היה כרגיל. רק שבאיזהשהו שלב הקטנה התחילה למחות. ומה עם מה שאני רוצה, אתם בכלל לא שומעים אותי. מה אתי? מיררה לה אי שם מאחור, זה כאילו שאני בכלל לא פה, כאילו שאתם בכלל לא רואים אותי.
הסתכלתי אחורה. ואיפהשהו מאחורה, אכן בצבצו תלתלים. וראיתי אותה - מאחור. האוטו הזה הקטן היה לנו בית לכמעט חודשיים. ובאוטו הזה, כמו במשפחה הקטנה הזו שלנו, התיישבה לה הגדולה במושב הראשון. היא הראשונה. הרי היתה שם קודם. ולפעמים - אודה ואולי קצת דווקא כן אבוש, באמת נדמה שהיא זו שבחזית, שאחותה הקטנה ברקע. ומה שברקע הוא גם יותר קטן. ומה שבחזית הוא יותר גדול. ואיפהשהו, באיזהשהו חור באריזונה, הסתכלתי אחורה וראיתי - הגדולה מקדימה, קרובה יותר, מסתירה את אחותה, הקטנה - אי שם מאחור.
לקחתי את המצלמה, ובניסיון למצוא צדק, או שיוויון, או פרספקטיבה, או סתם קצת שקט - יצאתי החוצה, הלכתי מסביב, והסתכלתי אחרת. מבחוץ, אל הפנים, מאחורה, קדימה, הסתכלתי - וצילמתי.
עדשת טלה, נראה כמו 70 מ"מ, כזו שלא באמת מעוותת פרופורציות אבל מאפשרת לראות לעומק. פתאום הקטנה היתה בחזית. הגדולה מאחור. פתאום הקטנה היתה קרובה, גדולה. פתאום ההיא הגדולה, היתה ברקע. פתאום הפוך - מבחוץ, פנימה ודרך החלון, כדי להראות, כדי לשקף את השינוי שבהסתכלות, את השוני שבכיוון הראיה. סגרתי קצת צמצם - אולי f/11, אולי אפילו f/16 -בשביל עומק חדות שמאפשר לראות גם את המסביב - את הרקע, את המקום, את הזמן, את האוטו-בית שלנו, את המשפחה. והכל באמת היה שם, הרקע, המסביב שלנו. אבל בגלל החלון והאור שבחוץ, ובגלל שהיה חשוך קצת יותר בתוך הרכב - ההכל של הרקע שלנו, הרגיל שלנו, היה גם קצת דהוי, קצת מוסתר, קצת מטושטש, משתקף ומשקף באור שבזגוגית - אחר קצת מבדרך כלל, ומאיך שאנחנו כל כך מורגלים לראות, ושוכחים שאפשר גם אחרת.
Bình luận