מתוך הודעה לעיתונות: 

במוצאי יום השואה, יום ה׳ 12.4.18, תפתח בספרייה ברמת השרון תערוכת ״דור אפס״ אשר מציגה תוצרים של חקר ויזואלי מעמיק ואינטימי על הסיפור הבינדורי של השואה.

 

המוצגים בתערוכה הם תוצרים של פרוייקט ״פרספקטיבה של דור״ אשר נערכה ברמת השרון במהלך החודשים האחרונים ואשר הפגישה שורדי שואה, עם בני הדור השני. ביחד - יצאו שתי הקבוצות לחוויה נדירה וייחודית של חקר ויזואלי בעקבות הזיכרונות, התחושות, החוויות - החיים ככלולותם, בצל ובצלם השואה אותה הם חוו בהפרש של שנות דור.

 

״סדנת פרספקטיבה של דור״ היא סדנה אשר עושה שימוש במצלמה ככלי לחקר ויזואלי המאפשר עיבוד שונה ומיוחד של הטראומה אשר טבועה בחיי שורדי השואה ומשפחותיהם. באמצעות מצלמה ובשיטת ״לצלם סיפור״ אשר פותחה במכון הישראלי לחקר ויזואלי, מתאפשר למשתתפים להתבונן, לעבד, לשתף, לחשוף את סיפוריהם בצורה חדשה ואחרת, וכפי שלעולם לא התאפשר להם לעבד אותם עד כה.

 

העבודה לפי שיטת לצלם סיפור -- שיטה חדשנית ופורצת דרך בתחום הטיפול והתקשורת החזותית - הובילה במהלך 12 מפגשים שבועיים לתהליכים עוצמתיים, חוויתים, מהנים - ותרפויטים. סיפורים שהיו מודחקים במשך שנים, שנאלמו תחת שתיקה, שלא העיזו לדבר עליהם, שלא העיזו לשאול אודותם או שלא הספיקו לספר אותם, מצאו ביטוי ופורקן יצירתי, רגיש ומרגש, לעיתים עד דמעות. באופן שאינו מאיים, נגיש כל כך, עדין ומחבק הצליחו משתתפי הסדנא לגעת במעמקי התחושות, למצוא תשובות לשאלות שאולי לא העזו לשאול עד כה, ולפתח דיאלוג אמיץ וכנה בין שני הדורות. איך מגדירים את דור שורדי השואה אל מול וביחס לדור ילדיהם, אשר גדלו בצלמם ובצילם? איך והיכן פגשו סיפורי השואה, ההישרדות, החיים שאחרי, את הדור שנולד אל תוך כל אלו? מה קורה להורות, לילדות,  לזכרון ולשכחה, לעבר והעתיד, לסיוטים ולחלומות ששזורים זה בזה מתוקף גורל בלתי נתפס? אלו וכאלו הן השאלות אותן יצאו המשתתפים לחקור.

 

מעבר לתהליך האישי אליו יצאו כל אחד ואחת ממשתתפי הסדנה - שורדי שואה בשנות השמונים לחייהם, כמו גם בנות הדור השני שלקחו בה חלק - הדיאלוג והשיח שהתפתח בין המשתתפים אפשר והעצים את ההתנסות והחוויה. מקבוצה של זרים אשר לא הכירו קודם לכן, המסע הקולקטיבי אליו הם יצאו ייצר קרבה ואינטימיות, בטחון ושותפות אשר הפכו את חברי הקבוצה למשפחה חדשה.  

 

כך למשל סיפורה של מרתה, שורדת שואה, עורר בקרב הקבוצה הדים ותחושות חזקות. מרתה, שלמרות שמורגלת להרצות ולספר אודות השואה, מצאה את עצמה חולקת עם הקבוצה סיפור שמעולם לא העזה לדבר אודותיו, בפני אף אחד, גם לא בני משפחתה. הסיפור והעוצמות שבו, ריגשו את שלמה, שורד שואה אף הוא, אמן וצייר אשר במשך שנים הביע את השואה באמנותו, עד כדי בכי. בעבודתו שלו במהלך הסדנה, הוא נתן ביטוי לסיפורה של מרתה כפי שהיא עוררה אצלו את התובנה, החדשה והשונה לחלוטין של סיפורו שלו. את העבודה של שלמה, ואת סיפורה של מרתה, ניתן לראות בתערוכה.

 

את הפרוייקט יזמו והנחו שיבי איסמן, מייסדת המכון לחקר ויזואלי ומפתחת שיטת ״לצלם סיפור״, וסיגל הראל מור – יוזמת ומובילה פרויקטים חברתיים המשלבים תיעוד ואמנות, ומייסדת פרויקט ״צילום בגיל״  סדנאות צילום לבני הגיל השלישי המאפשרות עיבוד ושיקוף סיפורים דרך מצלמה.

 

״אנחנו במרוץ נגד שעון ההיסטוריה, שורדי השואה שחיים בקרבנו הולכים ומתמכטים. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להעביר את הלפיד לדור השני, עם כל כובד המשקל והמשמעות של זה. מה הדור השני יעשה איתו? זה הזמן לברר, ללמוד, להבין. זו האחריות שלנו, זו החובה שלנו, זה חייב לקרות עכשיו - ואין כמו מצלמה, לעשות את זה באופן הכי משמעותי, הכי אפקטיבי שיש״. 

 

בשיתוף ובחסות ‬ג'וינט‭ ‬ישראל‭ - ‬אשל, ועיריית‭ ‬רמת השרון, המחלקה‭ ‬לשירותים‭ ‬חברתיים.