צילום: מרתה רביב

״בעלי זכרונו לברכה אהב לצלם, אז את הצילום השארתי עבורו. הוא היה משתתף בתחרויות, מפרסם בתערוכות. זו תמונה שחיים צילם את בנינו לי-און במיטתו, תמונה שזכתה בשבחים בתערוכת פארא׳ג בה היא התפרסמה״. חיים נפטר מסרטן ריאות לפני עשרים שנה בדיוק. יהי זכרו ברוך.

צילום: אורלי קאופמן

ֿהנרי מתבונן בתצלום ישן של אשתו, מרים. ״היא עדיין יפה כמו שחקנית קולנוע״.

צילום (אמצע): עידו חיים רוזנטל

מוסה (משה מחלוף) מתבונן בתמונות שצולמו בטאבלט.

צילום (שמאל): ספי כהן

משה, אביה של ספי איתו עבדה בפרוייקט, נהנה להראות תמונות עבר. ״הוא אף פעם לא דיבר לפנ כן על הדברים האלו״.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן ובעלה איציק מתאמנים בצילום עם תחילתו של הפרוייקט.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן ובעלה איציק מתאמנים בצילום עם תחילתו של הפרוייקט.

צילום: היילי קציר

משה סלומון עם אשתו אריאלה. זכרונות בשחור לבן, על נייר ישן, מצולמים בטלפון נייד, בצבע.

צילום (שמאל): עידו חיים רוזנטל

מוסה (משה מחלוף). מתבונן בטלפון, מתקשר עם מצלמה.

צילום: נטע יצחק הלוי

לאה שווץ, 87, רואה.

צילום: יונית לווין

משמאל, לאה, אמה של יונית.
מימין, אלבום תמונות של זכרונות מפעם

צילום (מימין): יונית לווין

לאה שווץ, 87 ניצולת שואה, ממעפילי אקסודוס, עם נטע, תימניה מבית טוב. דיאלוג שלא היה קורה בשום דרך אחרת.

צילום: תלמה סגל

תמונות מפעם, ממה שהיה

צילום:תלמה סגל

תמונות מעכשיו. ממה שכאן. נערות על מדרגות הצרכנייה, קיבוץ ניר דוד.

צילום: ראובן פישרמן

תמונת משפחה, לפני המלחמה. ראובן יושב ליד אחותו, שני משמאל.

צילום (מימין): זהבה

ראובן בסלון ביתו, עם אייפד, מסתכל בתמונת המשפחה, לפני המלחמה. בה הוא יושב ליד אחותו, שני משמאל.

צילום (משמאל): עידו חיים רוזנטל

מוסה, במטבח הריק, לבד עם הגעגוע לאשתו, שכבר איננה.

צילום: מיכל שריב

דפנה ובעלה איציק, בארון הזכוכית בו שמורים הזכרונות. דפנה עברה ארוע מוחי לפני מספר שנים. מאז, היא אומרת ״אני לא זוכרת כלום״.

צילום: תרצה זעירי

מח עננים.

צילום: תרצה זעירי

הבידוד בבית האבות הפגיש את תרצה זעירי, בת 92 עם שלוש נשים נוספות. שלושתן ילידות הארץ, אבל מהשיחות איתן תרצה החלה להבין שקיים אצלה פער גדול, ממש חור, בתשבץ החיים שלה. הקורונה עוררה אצלה שאלות אודות העבר, מה היה, איך אמא שלה הצליחה להחזיק אותה - ילדה חולה בברגן בלזן - בחיים, ואיזה אמא היא עצמה היתה לילדיה שלה.

צילום: תרצה זעירי

מנסה לסגור פערים, למצוא מילים, להשלים את החורים שבתשבץ.

הבידוד בבית האבות הפגיש את תרצה זעירי, בת 92 עם שלוש נשים נוספות. שלושתן ילידות הארץ, אבל מהשיחות איתן תרצה החלה להבין שקיים אצלה פער גדול, ממש חור, בתשבץ החיים שלה. הקורונה עוררה אצלה שאלות אודות העבר, מה היה, איך אמא שלה הצליחה להחזיק אותה - ילדה חולה בברגן בלזן - בחיים, ואיזה אמא היא עצמה היתה לילדיה שלה.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן. בין הזכרון לשכחה, בין העבר להווה, בין הכאן לשם, בין המחר והאולי.

צילום: מירי נגלר

מרתה רביב, בסלון ביתה. ״יש לי רק שני דברים מתקופת השואה. הטלאי הצהוב שענדה אימי,
והמטפחת בה אמא עטפה אותי בעיקר בנסיעות ברכבות. בגיל שבע, בנסיעה מברגן-בלזן למחנה ריכוז וויטל, אני זוכרת שנסענו בקרון נוסעים נורמלי. אמא השכיבה אותי על ריצפת הקרון, עטופה בצעיף הזה״.

צילום: מירי נגלר

מרתה רביב, בסלון ביתה. ״יש לי רק שני דברים מתקופת השואה. הטלאי הצהוב שענדה אימי,
והמטפחת בה אמא עטפה אותי בעיקר בנסיעות ברכבות. בגיל שבע, בנסיעה מברגן-בלזן למחנה ריכוז וויטל, אני זוכרת שנסענו בקרון נוסעים נורמלי. אמא השכיבה אותי על ריצפת הקרון, עטופה בצעיף הזה״.