צילום: מרתה רביב

״בעלי זכרונו לברכה אהב לצלם, אז את הצילום השארתי עבורו. הוא היה משתתף בתחרויות, מפרסם בתערוכות. זו תמונה שחיים צילם את בנינו לי-און במיטתו, תמונה שזכתה בשבחים בתערוכת פארא׳ג בה היא התפרסמה״. חיים נפטר מסרטן ריאות לפני עשרים שנה בדיוק. יהי זכרו ברוך.

צילום: אורלי קאופמן

ֿהנרי מתבונן בתצלום ישן של אשתו, מרים. ״היא עדיין יפה כמו שחקנית קולנוע״.

צילום (אמצע): עידו חיים רוזנטל

מוסה (משה מחלוף) מתבונן בתמונות שצולמו בטאבלט.

צילום (שמאל): ספי כהן

משה, אביה של ספי איתו עבדה בפרוייקט, נהנה להראות תמונות עבר. ״הוא אף פעם לא דיבר לפנ כן על הדברים האלו״.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן ובעלה איציק מתאמנים בצילום עם תחילתו של הפרוייקט.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן ובעלה איציק מתאמנים בצילום עם תחילתו של הפרוייקט.

צילום: היילי קציר

משה סלומון עם אשתו אריאלה. זכרונות בשחור לבן, על נייר ישן, מצולמים בטלפון נייד, בצבע.

צילום (שמאל): עידו חיים רוזנטל

מוסה (משה מחלוף). מתבונן בטלפון, מתקשר עם מצלמה.

צילום: נטע יצחק הלוי

לאה שווץ, 87, רואה.

צילום: יונית לווין

משמאל, לאה, אמה של יונית.
מימין, אלבום תמונות של זכרונות מפעם

צילום (מימין): יונית לווין

לאה שווץ, 87 ניצולת שואה, ממעפילי אקסודוס, עם נטע, תימניה מבית טוב. דיאלוג שלא היה קורה בשום דרך אחרת.

צילום: תלמה סגל

תמונות מפעם, ממה שהיה

צילום:תלמה סגל

תמונות מעכשיו. ממה שכאן. נערות על מדרגות הצרכנייה, קיבוץ ניר דוד.

צילום: ראובן פישרמן

תמונת משפחה, לפני המלחמה. ראובן יושב ליד אחותו, שני משמאל.

צילום (מימין): זהבה

ראובן בסלון ביתו, עם אייפד, מסתכל בתמונת המשפחה, לפני המלחמה. בה הוא יושב ליד אחותו, שני משמאל.

צילום (משמאל): עידו חיים רוזנטל

מוסה, במטבח הריק, לבד עם הגעגוע לאשתו, שכבר איננה.

צילום: מיכל שריב

דפנה ובעלה איציק, בארון הזכוכית בו שמורים הזכרונות. דפנה עברה ארוע מוחי לפני מספר שנים. מאז, היא אומרת ״אני לא זוכרת כלום״.

צילום: תרצה זעירי

מח עננים.

צילום: תרצה זעירי

הבידוד בבית האבות הפגיש את תרצה זעירי, בת 92 עם שלוש נשים נוספות. שלושתן ילידות הארץ, אבל מהשיחות איתן תרצה החלה להבין שקיים אצלה פער גדול, ממש חור, בתשבץ החיים שלה. הקורונה עוררה אצלה שאלות אודות העבר, מה היה, איך אמא שלה הצליחה להחזיק אותה - ילדה חולה בברגן בלזן - בחיים, ואיזה אמא היא עצמה היתה לילדיה שלה.

צילום: תרצה זעירי

מנסה לסגור פערים, למצוא מילים, להשלים את החורים שבתשבץ.

הבידוד בבית האבות הפגיש את תרצה זעירי, בת 92 עם שלוש נשים נוספות. שלושתן ילידות הארץ, אבל מהשיחות איתן תרצה החלה להבין שקיים אצלה פער גדול, ממש חור, בתשבץ החיים שלה. הקורונה עוררה אצלה שאלות אודות העבר, מה היה, איך אמא שלה הצליחה להחזיק אותה - ילדה חולה בברגן בלזן - בחיים, ואיזה אמא היא עצמה היתה לילדיה שלה.

צילום: מיכל שריב

דפנה דותן. בין הזכרון לשכחה, בין העבר להווה, בין הכאן לשם, בין המחר והאולי.

צילום: מירי נגלר

מרתה רביב, בסלון ביתה. ״יש לי רק שני דברים מתקופת השואה. הטלאי הצהוב שענדה אימי,
והמטפחת בה אמא עטפה אותי בעיקר בנסיעות ברכבות. בגיל שבע, בנסיעה מברגן-בלזן למחנה ריכוז וויטל, אני זוכרת שנסענו בקרון נוסעים נורמלי. אמא השכיבה אותי על ריצפת הקרון, עטופה בצעיף הזה״.

צילום: מירי נגלר

מרתה רביב, בסלון ביתה. ״יש לי רק שני דברים מתקופת השואה. הטלאי הצהוב שענדה אימי,
והמטפחת בה אמא עטפה אותי בעיקר בנסיעות ברכבות. בגיל שבע, בנסיעה מברגן-בלזן למחנה ריכוז וויטל, אני זוכרת שנסענו בקרון נוסעים נורמלי. אמא השכיבה אותי על ריצפת הקרון, עטופה בצעיף הזה״.

צילום: היילי

משה סלומון, מתבונן בתוצאות בדיקת דם סרולוגית ולומד שהתגלו אצלו נוגדנים לשחפת. כנראה מחשיפה לאביו, לפני נפטר מהמחלה. שנים התייסרתי על כך שאין לי זכרונות מאבא. הייתי ממציא זכרונות רק כדי להרגיש שהוא אתי. פתאום אני מגלה שהזכרון שלו בתוכי, זורם בעורקיי, כל חיי, עד היום.

צילום: משה אידל פרי

דלת המקרר, המלאה במזכרות וזכרונות ממקומות ואנשים. את הזכרונות מפעם אני מעדיף לשכוח. אז אני אני אוסף זכרונות חדשים.

צילום (מימין): ספי פרי כהן

צילום: ספי פרי כהן

משה, אביה, עם אלבום התמונות של הזכרונות החדשים. אני יוצר ומייצר מחדש.

צילום: נטלי כהן קדוש

חיים בלומברג, על מיטתו בחדר השינה. ״כשאני ישן אני מרגיש בטוח. אז הזכרונות נשארים בחוץ״.

חיים בלומברג, על מיטתו בחדר השינה. ״כשאני ישן אני מרגיש בטוח. אז הזכרונות נשארים בחוץ״.

חיים בלומברג: ״העיניים מסבירות את הכל. לא צריך
להיות פילוסוף או פסיכולוג. בן אדם מסתכל בעיניים ורואה שם המון המון דברים שקרו וגם שלא.
את הסבל, את הבושות, ההשפלות, את הכאבים, את הגעגועים. וגם את כל הטוב. השאלה היא במה אתה בוחר להסתכל, מה אתה יודע לראות״.

חיים בלומברג: ״העיניים מסבירות את הכל. לא צריך
להיות פילוסוף או פסיכולוג. בן אדם מסתכל בעיניים ורואה שם המון המון דברים שקרו וגם שלא.
את הסבל, את הבושות, ההשפלות, את הכאבים, את הגעגועים. וגם את כל הטוב. השאלה היא במה אתה בוחר להסתכל, מה אתה יודע לראות״.

צילום

צילום: שיבי איסמן

לשאלה מה הכי קשה לך בקורונה, יואל רחמים, בן 93, לוקח אותי למרפסת ביתו. תסתכלי, הוא אומר. איך שאני פותח את התריס, את זה אני רואה כל בוקר. זה מה שהכי קשה לי.

צילום: יהודית בר טוב

יחסי אהבה שנאה עם הרדיו.

צילום (עצמי)

״כשמסתכלים במראה רואים את הכל. מה שנסתר ומה שגלוי. לפעמים צריך להתאמץ כדי לראות את כל מה שמעבר״.

צילום: ראובן פישרמן

ראובן, בן 93, עדיין עובד בגינה שלו. מטפח אותה. ״היום זה המקום היחידי שאני צריך לברוח אליו. בקורונה זה הציל אותי״. את החרקים הללו, שאוכלים את ליבת פרח הקאלה כדי לשרוד, הוא גילה בחצר שלו. ״כנראה שלשרוד זה בטבע. גם ג׳וקים שורדים.״

צילום: זהבה באום

ראובן, מדגים איך הוא ובירגיטה אשתו מצמיחים בצל ירוק באדנית שבמרפסת המטבח שלהם. ״זורקים את הישן, שומרים את השורשים, מגדלים מחדש״

צילום: (מימין) ראובן פישרמן

ראובן, מדגים איך הוא ובירגיטה אשתו מצמיחים בצל ירוק באדנית שבמרפסת המטבח שלהם. ״זורקים את הישן, שומרים את השורשים, מגדלים מחדש״

צילום: יהודית נאט

כשנשאלה על ידי מיכל על המפגש של השואה עם הקורונה עבורה, יהודית ישבה איתה לערוך רשימת צילום. ״זה מה שאני רוצה להראות״.

צילום: מיכל שפק

יהודית נאט, בת 89. פעם שורדת, תמיד שורדת.

צילום: יהודית נאט ותלמה סגל

צילום (מימין): יהודית נאט
הגבלות כניסה לחנויות.

צילום (משמאל): תלמה סגל
שילוט על דלת. אין כניסה.

צילום: יהודית נאט

שלט על חלון ראווה של בית מרקחת. שוב פעם אין כניסה לנושאי מחלות.

צילום: אירית בן צבי

לאה בן צבי. עם מסכה, לרגל הביקור של אירית, ועם יד על הפה. נזכרת בפחד בילדות של שקט, מחבוא והצורך שלא להתגלות. ״גם אז היינו צריכים לסתום את הפה כדי להישאר בחיים״

צילום: תלמה סגל

תמיד היינו צריכים לשמור על השקט. שלא יגלו אותנו. השקט הפחיד אותי. תמיד הייתי חולמת שהיטלר הוא כמו אלוהים. רואה ושומע אותי בכל מקום.

צילום: תלמה סגל

תמיד היינו צריכים לשמור על השקט. שלא יגלו אותנו. השקט הפחיד אותי. תמיד הייתי חולמת שהיטלר הוא כמו אלוהים. רואה ושומע אותי בכל מקום.

״היום למדתי ששקט ולבד יכולים להיות גם דבר נעים ומרגיע. למדתי למצוא מסביבי את השקט שלי שאני אוהבת״.