כל אחד חייב לפחות פעם בחייו לחוות את מה שחוויתי אתמול. זה מה שאני מאחלת לכולנו. את החוויה, ואת עוצמת הרגשות המטורפת הזו.

לפני שנתיים בערך ישבנו, סיגל הראל מור ואני, באיזה חור בגדרה, וסיגל אמרה, כמו שסיגל אומרת דברים שאחר כך הופכים למציאות - ניצולי שואה ובני נוער. קראנו לזה פורטרט בינדורי, כי ככה ראינו את זה: פורטרט אחד שמחבר שני עולמות כל כך שונים בתכלית זה מזה, בתוך אותה מסגרת, שמייצגים ביחד סיפור אישי, אנושי, של חברה של תרבות, של עם ואומה. גרנדיוזי מה. אבל כל הרעיונות הכי מטורפים מתחילים בגרנדיוזי מה.

אתמול בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-6 היה גרנדיוזי. במשך כשנתיים חרשנו את הארץ במרוץ נגד הזמן כדי להספיק ולהגיע לכמה שיותר קבוצות של שורדי שואה ובני נוער ולשתף אותם בחקר ויזואלי כמותו מעולם ולעולם עדיין לא נערך פה. סיגל (כמו שסיגל עושה דברים שאחר כך הופכים למציאות) גייסה את ג'וינט ישראל אשל שפרסו חסות וכנפיים על הגרנדיוזי הזה, והפגישו אותנו פנים מול פנים עם האנשים שתרמו והוציאו מכיסם את מה שאיפשר לפסיפס הזה להתהוות. מגי גד שנסעה בעצמה ולא פספסה שום תערוכה בשום מקום כדי לעמוד שם ולפרגן לשורדים, לבני הנוער ולחקר הויזואלי שבהתחלה אף אחד לא ידע איך לאכול, איך לבטא, איך לקרוא לזה, איך להסביר את זה. סוציולוגיה מה? ויזואלית, חברים. ויזואלית. תראו:

אף פסטיבל צילום באף מקום בעולם לא ראה כזה חקר ויזואלי מיימיו. מה ששבר לאנשים שיניים בהתחלה והרים להם גבות (וטלפונים מסיגל בניסיון לגייס עוד קבוצה בעוד קצה הארץ של "תגידי שוב איך את קוראת לזה? וגם "איך אני מגייסת ככה? אולי פשוט תגידי קורס צילום?"), התגלגל אתמול בטבעיות משפתותיהם ואל עיניהם של כמאתיים אנשים שלקחו חלק ועשו סוציולוגיה ויזואלית בקנה מידה גרנדיוזי. הלכה למעשה.

קיבוצניקים מגבעת ברנר, עירונים מרעננה, טריפולטאים מאור עקיבא ורומנים מקרית אונו, בני נוער מהרצליה, וחדרה, וכפר סבא, ממגמות אמנות, או תקשורת, או עם קשיי תקשורת או עם פירסינג או עם מבטא - כולם עם צמידים של "גם אני פורטרט בינדורי" (הברקה של טל באור), התכנסו אתמול בצפיפות כי בקושי היה מקום באולם הענק שפסטיבל הצילום נתן לנו, וחגגו את הפסיפס המופלא הזה שנרקם לו, הצטרף לו חלק אחרי חלק לתמונה מרהיבה ביופיה ומטורפת בעוצמתה ומרטיטה במשמעויות שהיא חושפת קבל עם ועידה, תרתי משמע.

זו היתה תצוגה מרהיבה של סוציולוגיה ויזואלית במיטבה. חקר ויזואלי עם מסקנות שנחרטו בזכרון, בתודעה האישית של כל משתתף ומשתתף, ובהוויה הקולקטיבית של החברה והאומה שחיה פה. בלי גוזמה, בלי ציניות. אנשים עם דמעות בעיניים הלכו שם וחיבקו זה את זה ומילמלו "מדהים", כי לכולנו לא היו מילים אחרות לומר נוכח מה שהיה שם.

כל אחד חייב לפחות פעם בחיים לחוות את זה. זה מה שאני מאחלת ומייחלת לו - את הכח והעוצמה של ביחד כזה. תקראו לזה עשייה חברתית, תקראו לזה שותפות, תקראו לזה סוציולוגיה ויזואלית, או אל תקראו לזה בכלל רק תעשו, ביחד, בשביל ביחד - אתם לא מאמינים איך זה מרגיש.

אי אפשר להודות לכל מי שהיה חלק מהפסיפס הזה (שעוד לא נגמר, אגב. עוד שלוש קבוצות כבר הצטרפו השנה לחקר הזה שהולך ומתרחב). כל הקרדיטים בסרטון המצורף.

כשהזיתי סוציולוגיה ויוזלאית ומכון לחקר ויזואלי זה מה שראיתי מול העיניים. ואיך אני אומרת? הסתכלות מייצרת מציאות? אז הנה. עובדה.
 

​

למידע נוסף על פרוייקט פורטרט בינדורי - הקליקו כאן