שוו בנפשכם, כך מתחיל פלטו את משלו - בני אדם יושבים במערה, בחושך. הם נולדו שם, זה העולם היחידי אותו הם מכירים. מלידה, יושבים בני אדם אלו בשורה, כפותים בשלשלאות אשר מונעות מהם להזיז את ראשם ולהביט מסביב. אין להם כל ברירה או יכולת, אלא להביט הישר מולם, אל דופן המערה.

 

מאחוריהם, אבל לחלוטין נסתר מעינהם - מתרחש עולם. מדורה, או אש בוערת שופכת אור מעורפל אל חלל המערה. לפניה, גשר, ועליו עוברים ושבים בני אדם, הולכים וחוזרים. לפעמים שחקנים אלו מחזיקים מקלות ועליהם פסלים, או דמויות. לפעמים אלו דימויים של חיות, לפעמים של מרכבות, לפעמים של דמויות אדם. לפעמים העוברים ושבים על הגשר משוחחים, משמיעים קולות, מלחשים, או צוחקים.

 

אור המדורה שמאחורי הגשר עליו מתרחשת העלילה מטיל צללים, אשר מוקרנים כמו על גבי מסך - על קיר המערה בו צופים האנשים הכפותים. הם רואים צל של אדם, והם אומרים - זה אדם. הם רואים צל של חתול, שרודף אחריו צל של כלב, והם אומרים - זה כלב. שרודף אחרי חתול. כך הם מפרשים, נותנים סימנים והגיון בצללים ובצלילים שלפניהם, מפענחים את עולמם. אלו מבין העבדים הכפותים הללו אשר מזהים את הצל ומעניקים לו פרשנות מהירה יותר, מורכבת יותר, זוכים לכבוד ולפרסים. האחרים, מקשיבים רוב קשב ומקבלים את פרשנותם כאורים ותומים. ואיך לא - הרי זהו כל עולמם, הם לא יודעים אחרת, זו המציאות עבורם, וככה הם תופסים אותה. הם לא יודעים, כלל לא מודעים - שכל שהם מרכיבים ממנו מציאות, הוא רק אשלייה, רק תאטרון צללים. לא עולה על דעתם, נשגב מבינתם, לא קיימת עבורם החשיבה - שמאחוריהם, מעבר לטווח הראייה או היכולת הפיזית שלהם או יד הדמיון שלהם - מישהו מהתל בהם, מייצר עבורם, מלהט בשבילם, מחליט בשבילם, משחק  - מציג להם תעתוע, דימוי, ביטוי ויזואלי של מציאות מומצאת.

 

עד אשר ארע גורלו של אחד מהעבדים האומללים הללו, והוא שוחרר. הוא נגרר בעל כורחו במעלה המערה, עד אשר הוא מגיח ממנה, אל אור היום. עיניו שלא מורגלות לשמש מסונוורות וכואבות, ובתחילה, הוא לא מצליח לפענח את אשר הן רואות. מה זה עולם החלום הזה, הוא תוהה, מה זו ההזיה הזו שאני חוזה בה? אבל לאט לאט עיניו מתרגלות לאור השמש והוא מתחיל לראות את העולם, כפי שהוא - לא עוד דימוי, לא עוד צללים מעוותים, לא עוד פרשנות של הבהוב המציאות, לא תפיסת מציאות - אלא המציאות, בכבודה ובעצמה, וכפי שהיא: אנשים, בני אדם, כלב, חתול, עגלה.

 

נלהב מפקחונו ונרגש מתודעתו המחודשת - מחליט העבד המואר לשוב למערה ולספר לרעיו שנותרו בה, כבולים וחשוכים, את אשר גילה. זו היא חובתו, כך הוא חש, לשוב ולגלות להם שהם שבויים בייצוגים. שהמציאות, היא לא בצל, אלא באור. צו המוסר הוא, כך סבור האיש - לגלות להם את שגילה בעצמו - שכדי לראות את העולם צריך לצאת ולחקור אותו, לחשוף אותו ולהחשף אליו, מהנסתר לגלוי, מחושך לאור.

 

כשהוא חוזר למערה עיניו שוב לא מורגלות לחשיכה, והוא אינו מצליח לפענח ולראות את הפשוטים שבצללים. חבריו, שסבורים שהוא איבד את דעתו, שהוא הוזה ולוקה בדמיונות, לועגים לו, צוחקים עליו, רואים בו משוגע. לא, הוא מתעקש איתם - האמת היא למעלה. אתם כבולים, מעונים, נשלטים, נתונים למניפולציה, חבויים בחשיכה. בואו איתי, הוא טוען, בואו תראו. אבל דבריו נופלים על אזנים ערלות. איך ייתכן, הם שואלים, שכל עולמינו - הבטוח, הנינוח, החשוך והחבוי, זו המצאה ולא מציאות? איך ייתכן, הם זועמים, שאנו ההוזים, ואתה, דווקא אתה מכולנו - אוחז באמת? ולמה לנו, כך הם מקשים - שהרי טוב לנו, כך היה מעולם ומתמיד, למה אם כן, זה בכלל משנה? שוב מנסה העבד המואר לשכנע אותם לצאת אל האור ולראות בעצמם. אולם הם, החשוכים - הסבורים שבדעותיו הוא בא להפוך להם את עולמם, לאיים ולגזול מהם את חופש הבחירה והדעת שלהם - מחליטים להגן על הבחירה שבעיוורון, ולהוציא אותו להורג.

 

כמה קל לנו לקבל את תפיסת המציאות שלנו, מתווכת ככל שתהיה, מדומה, או מדומיינת ככל שתהה, כאמיתה שאין לה עוררין. כמה קל לנו לקבל כמובן מאליו מגבלות פיזיולוגיות, מניפולציות רגשיות, פילטרים תרבותיים, נסיבות הסטוריות, תיאטרון של צללים - כמציאות, אשר לא קיים בילתה. וכמה קשה לנו, כל כך קשה לנו, עד כמה כואב לפעמים בעיניים, או בתודעה - ללמוד לראות, אחרת.