top of page
WhatsApp Image 2020-05-18 at 5.20.54 PM
סיפורו של מקום - ירושלים
חקר ויזואלי של אנשים ומקומות
גלרית תערוכה

סיפורו של מקום

מהו‭ ‬מקום? ‬איך‭ ‬הוא‭ ‬נראה? ‬היכן‭ ‬הוא בעצם, ‬ולאן‭ ‬הוא‭ ‬לוקח‭ ‬אותנו, ‬אם‭ ‬רק‭ ‬ניתן‭ ‬לו? ‬מהו‭ ‬הקשר‭ ‬בין‭ ‬מקום‭ ‬לאדם, ‬בין‭ ‬אדם‭ ‬למקום‭ ‬שלו‭ ‬ומהם‭ ‬הסיפורים‭ ‬ששניהם, ‬האדם‭ ‬והמקום, ‬מספרים‭ ‬זה‭ ‬לזה? ‬

אלו‭ ‬וכאלו‭ ‬הן‭ ‬השאלות‭ ‬אשר‭ ‬יצאנו‭ ‬לברר בסדנת "סיפורו של מקום" מבית ״לצלם סיפור״. כשהם חמושים במצלמה, יצאו מתנדבי המועצה לשימור אתרים מאזור ירושלים למסע של חקר ויזואלי ייחודי ומרגש, שונה ומשמעותי אל מחוזות ילדותם, נופי מולדתם, אל עברם, הוויתם, אל המקומות מהם יצאו, המקומות אליהם נקרו בדרך, והמקומות אותם הם פוקדים היום. התמונות בגלריה זו חושפות, מספרות את הדרך שעשו ואת אשר גילו במהלכה.

באנר ירושלים.jpg

להגדלת התמונות הקליקו עליהן. לדפדוף, הקליקו על החיצים בצידי הגלריה

משתתפי הפרוייקט, התמונות, והסיפורים:

חקר ויזואלי: מלכה אליהו קוסוביץ, רכזת מתנדבים, אזור ירושלים

ירושלים - סימני דרך, בדרכי

"שערי צדק", בית החולים על ציר יפו נקרא ע"י מיסדו דר' ולאך בהשראת הפסוק ״פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ...״ תהלים קיח/יט. שם נולדתי. היום המבנה נטוש ייבנו במרחב מגדלים.

ביומיום, מסלול ההליכה שלי הוא על ציר יפו ואני הולכת בו הן להדרכה והן לסידורים. וכל יום מחדש אני מחפשת את "שערי הצדק..."

בליבי תחושת כאב וצער על איבוד נכסים היסטוריים והאפלה עליהם בבניני מגדלים. שוק מחנה יהודה המשתנה ברחוב עץ חיים, הנקרא כך על שם החנויות שנבנו למימון הישיבה. הקירוי החדש מכסה את כתובות הקודש שמעל החנויות, והכתובת תוצרת הארץ מעידה איך הקידמה משנה את פני הארץ ומאבדת ערכים היסטוריים.

ביה"ס אליאנס כי"ח, נותר ממנו רק ציור הקיר וברקע המגדל החדש. ישיבת עץ חיים שננטשה ועדיין נטושה נמכרה ויבנו בה עוד 2 מגדלים. בחזית מסעדת המוציא האם מכינה קינוחים לעיני הצופים. מלבני כתובות ההקדש בחזית דהויות ולא ניתנות לקריאה. "בית החתן המת" היום משמש את משרד הבריאות, וכבר מדברים על הפיכתו למלונית ובניה נוספת בשטחו. ובית שעוני השמש, בית אורחים ובית כנסת, המבנה הגבוה ביותר בזמנו לתפילת הנץ מאפיל עליו. עצי האקליפטוס בבבית החולים שערי צדק לשעבר, ובבית החתן המת עדיין שורדים אחרי כריתת כל רוב העצים ההיסטוריים שנכרתו עם הקמת הרכבת הקלה.

בית וחצר בדמי מפתח שבהם גדלתי וחזרתי לגור בו עם ילדיי ואבי שהתאלמן כשאימי נפטרה. לאחרונה בעל הבית מבקש כנראה להחיל את תמ"א 38 וכנראה גם לבנות בחצר. 

בית הוא לא רק קירות, חלונות ודלתות, ספרים, חפצים, טעמים וריחות. יש לבית געגועים וזכרונות של מעגל החיים, סביב שולחן בחגים, הורים ושישה אחים המעלים רגשות של אהבה ושמחות וגם תקופות של עצב ואבל. חצר משותפת הצמודה לבית היא לא רק מרצפות, תליית כביסה ונקיונות. יש בה גם גינה עם שקדיה, שסק ותאנה דרכם רואים את עונות השנה, את הזריחה והשקיעה וציוצי ציפורים, ומשחק של בנים ובנות ללא הפרדה. חצר משותפת שלובשת צורה ופושטת צורה כל יום.

ושוב תוהה ועדיין מחפשת את "שערי הצדק..."

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: שושנה הופמן, מתנדבת מוזיאון המשטרה

הבית ברחוב אבן גבירול

בית מורשת המשטרה, בו אני מתנדבת הוכר כאחד מאתרי המועצה לשימור אתרים. המועצה הזמינה אותנו להשתלמות ״לצלם סיפור״. להפתעתי, נקבע כי הסדנה תתקיים בהיכל שלמה, בירושלים.

בקבוצה סיפרתי על הקשר שלי למקום.
ממש מאחורי הבניין הגדול בו נפגשנו, נמצא רחוב אבן גבירול הזכור לי מימי ילדותי. סבתי גרה ברחוב אבן גבירול ושם גם שוכן עדיין בית הכנסת בו הורי נישאו. ברחוב שכנו המוסדות הלאומים החשובים שלנו, כמו משרד ראש הממשלה, בית הנשיא יצחק בן צבי, בית החלוצות, ועוד.


כדי לצלם את האתרים שהזכירו לי את ילדותי, מירי, אותה פגשתי בסדנה ושהפכה לי לחברה, התגייסה לעזרתי. היא צלמה את המקומות החשובים לי כדי שאוכל להציגם בקבוצה. מפגשים כך מסתבר, מזמנים לנו חיבורים מכל הסוגים.

הרגשתי שהסדנה הזו, המצלמה, המשטרה והמועצה לשימור אתרים איפשרו לי לחבר באופן מרגש ומשמעותי את המקומות בהם הסיפור האישי שלי פוגש וחובר להיסטוריה של כולנו ואת סיפור הקמת המדינה.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: שמירה אולמן, מתנדבת יד יצחק בן צבי

ירושלים של אמצע

ירושלים של אמצע, ירושלים שלי.
 

בעלי נהג בשנותיו האחרונות לשבת מול הנוף הנשקף מבעד לחלונות, מעל בתי ירושלים, לקרוא, לכתוב, להתבונן. כסאו, זה כ 50 שנה, נשאר בודד, מיותם, ועדיין עומד במקומו.

ביחד נהנינו מהעיר האהובה, המגוונת בתרבויות ובמבנים, העיר עם שרשיה העמוקים והעתיקים.
לפני מספר שנים שאלתי את בעלי זצ"ל, האם הוא רוצה לחזור לחיפה, עיר הולדתינו. בתגובה, הוא ענה לי בשירה, "ירושלים, אני לא אזוז מפה", [מילים: אביגדור המאירי], במנגינה ובקולו של יהורם גאון.

יהודה עמיחי כתב על ירושלים של אמצע.
לָמָּה יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד שְׁתַּיִם, שֶׁל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל אֶמְצָע
בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִׁי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצֹעַ אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.
וְלָמָּה יְרוּשָׁלַיִם בְּלָשׁוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת
כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא אֲנַיִם.

עבורי ירושלים של אמצע היא ברחובות, בישן מול החדש, במתיישן מול המתחדש, וב"אמצע" חיי, אחרי שנים מלאות בזוגיות נפלאה, ועם חסרונו/העלמותו של בעלי, עם הבדידות קשה.

בתקופת חיים זו שלי, בנוסף "לאמצע" הגאוגרפי, בירושלים, האמצע האישי שלי מתבטא בעזרת הסדנא. לראות, לתעד, להנציח, לצלם, כאן ועכשיו, בין העבר שלי להווה, ובין התקופה שהיתה להווה, להיכנס לנשמתי, ולצעוד לעבר זריחה אישית.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: יוסף חיים, מתנדב מוזיאון היכל שלמה

יוסף שיצא מהבור

1950. משפחת מזרחי יהונתן, אשתו אסתר ז״ל שבהריון וילד בן 5, עולים לארץ מאירן. במחנה העולים בחיפה האם יולדת בת, ומיד לאחר הלידה, המשפחה עולה לירושלים, מקום משאת נפשם מדורי דורות. בהעדר מגורים מתיישבת המשפחה במערה חצובה בסלע גבעה הפונה אל חומות ירושלים, מול חיילי הלגיון. התנאים קשים: אין מים, אין חשמל, אין שירותים, וגם על כוונת חיילי הלגיון הירדני. לא מקטרים, לא נואשים, לא מפחדים, מברכים על הטוב, ומנסים לשרוד. העיקר שיש קורת גג בירושלים הקדושה. חוטבים עצים לחימום ושואבים מים מהקונסוליה הצרפתית הסמוכה, בונים צריף בחוץ לשירותים.

לאחר שנתיים מתרחבת המשפחה ובאה לעולם עוד בת. האיום מירי הלגיון גובר והסכנה מוחשית. המערה ננטשת לטובת דירת חדר וחצי בסמוך, שנקנית בלירות בודדות. והטוב שבה יש ברז מים. והיא מוסתרת מצלפי הלגיון.

לאחר מלחמת ששת הימים, האזור פונה מיושביו והמערה נאטמת ומכוסה בסוללות עפר כאילו בלעה אותה האדמה. לאחר כ-60 שנה אותו ילד בן 5 דואג לחשיפת המערה ושורשי ילדותו, ובתקווה להפכה למוזיאון הנצחת מורשת כל בני הקהילה, בני העדה הכורדית יוצאי אירן דוברי ארמית הגיבורים האמיצים אבות מייסדים דור לתפארת. תמיד תמצא את האור בקצה המערה.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: רחמה חסדאי, מתנדבת יד יצחק בן צבי

ביתי הוא מבצרי - בתנועה מתמדת

ביתי הוא אתר מורשת. עד להסטוריה היהודית בירושלים לאורך אלפי דורות. הוא ראה כובשים באים והולכים, הוא היה עד לתהפוכות שלטוניות,, שימש למגורי משפחות רבות לאורך שנים ותקופות, וגם אנו חוליה בשרשרת הדורות. 


זכינו להנשא מתחת לחלון ביתנו, בחצר ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שברובע היהודי בירושלים. מהחופה, עלינו ישר לביתנו. 

מבחוץ הבית שלי נראה כחומה בצורה. אך כשנפתחת הדלת, יש בו מרחב גדול. 


זה הבית בו נולדו ילדינו ובו גדלו והתחנכו והיום באים אלינו נכדינו לבקר. אנו ממשיכים את מסורת ההיאחזות היהודית בעיר העליונה שבין החומות.

למדתי בקורס לחפש זויות צילום יחודיות וקיר הבית ממחיש את שרשרת הדורות אותה אנו ממשיכים בבחינת: "ונבנתה עיר על תילה": התגשמות נבואת ירמיהו.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: אסתי נח, מתנדבת המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה 

מסע אל העבר, אל ההווה, אל העתיד

הבית של אביבה, חברת ילדות שגרה בסמוך לביתי, היה אחוזה רחבת ידיים במורדות הצוק בקו החוף של יפו. עד שיזדמן לי להגיע פיזית למקום ולצלם, יצאתי למסע וירטואלי באמצעות Google maps. כדי להגיע למקום פיזית נדרשו ממני תעצומות נפש. בפעם הראשונה בה חזרתי לבית ילדותי כדי להראות אותו לבעלי לעתיד, גיליתי לתדהמתי שהוא נעלם כלא היה. לא היו הריסות שיספרו שעמד שם בית. לא היה מי שיספר שהיו שם חיים. לא נותר שם כלום.


בגוגל "הלכתי" מהבית שלי אל הבית של אביבה באותם מסלולים אשר הלכתי בילדותי. עברתי את מבנה בית הספר,  בית של חברה נוספת שזיהיתי, הפלגתי עם הזכרונות, ואז... נגלה לעיני מעקה של בית סמוך לביתי. ידי ורגלי קפאו ולא יכולתי להמשיך, אף לא במסע הוירטואלי, דרך מסך של מחשב.


באחת נזכרתי בתמונת ילדות משנת 1966. אבא חוזר מהעבודה, רגליו כושלות (סבל מהסתיידות עורקים) והוא נשען על המעקה. צילמתי את המעקה מכל זווית אפשרית. הבתים, אלה שהיו ואין להם זכר, אלה שישנן הריסות שיעדו על תפארתם, הם כבר לא היו רלוונטיים. המעקה שהיה אחת התחנות בדרכו של אבא, קיבל משמעות רבה ולא יכולתי לצלם דבר מלבדו.

המסע הזה בחסות המצלמה חשף את הדברים הגלויים כמו הבתים שנהרסו, ואני חשבתי על הבית אותו בניתי עם בעלי לשעבר ואשר בנייתו עדיין לא הסתיימה. וכן חשבתי בהודייה על האושר אותו מסב לי ביתי הקט היום. והיו גם את הדברים אליהם לא הייתי מודעת, כמו המעקה של אבא, אשר חיבר אותי באחת לסבלו של אבי היות וגם אני סובלת מבעיות ברגליים וחייבת לעבור ניתוח להחלפת מפרק קרסול. 

 

מאז הסיור בgoogle maps לא העזתי להגיע ולצלם פיזית במקום. אבל סיום הפרוייקט דחק בי, ביום שישי האחרון, הגעתי ליפו, לרחוב הלענה 8, יחד עם אחותי הקטנה וצילמתי את האין בית, את הבתים שישנם וכן את המעקה, ואת הזכרון שבצילו.


 

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: אושרה דיין, מתנדבת יד יצחק בן צבי

חלון למשפחה

רואים את התמונה המטושטשת ברקע?

אני קוראת לה "חלון למשפחה".

זהו אילן היוחסין של משפחתי. בן דודי יוסי לוי עומל ימים כלילות להשלים את סיפורינו;

 

האמן יורם אמיר ז"ל אסף בחייו למעלה מ- 500 חלונות ירושלמים שהושלכו לטובת חלונות חדשים, והרי התמונה תלויה לעדות על הקיר בדירתי.

 

אף אני ומשפחתי משורטטים בפינה הימנית למטה, תוספת מאוחרת של בני ארז.

 

וכך אנו נראים מחוץ לשרטוט (ייצוג חלקי):

אהרל'ה מסדר בקפידה את פיאותיו;

ארז מחופש לשוטר;

צור ביער המאכל שלו ביבנאל "חיים בטבע" ואנוכי עוזרת לו.

 

ובצילום הגדול - צור בדרכו לקלפי עם "מסכת המפרץ" (שכבר אז פג תוקפה).
 

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: תמר בוחבוט (זבולוני), מתנדבת המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה 

אותנטית

זו התמונה הגדולה והמשמעותית שהחלטתי לשים בפרונט. וכל כך למה? כי אני, תמר בוחבוט (זבולוני), הילדה שעלתה מהעיר מרקש במרוקו בשנות החמישים והגיעה היישר למעברה. הילדה הקטנה שלמדה בבית ספר מעורב בו הממסד האשכנזי החליט שהייעוד שלה הוא מקצוע התפירה. הילדה אשר כתוצאה מתחושת הקיפוח והניכור לשורשים שלה שנמשכו שנים רבות, נשארה עם צלקות לא מעטות.


ברבות הימים התגייסתי למשטרת ישראל לדרגת קצונה. עדיין, למרות "ובזכות" ההתנכרות, התחתנתי, הקמתי משפחה לתפארת וחזרתי לישראל אחרי כמה שנים בחו״ל. רק לאחר מות בעלי קרה השינוי. החלטתי לחשוף ולהוציא לאור את כל השורשים שלי אשר במשך שנים כה רבות התנכרתי אליהם. הקמתי חברה להפקת אירועים מרוקאים שנקראה "חינה הפקות". היתה זו תחושה של נסיקה, שיא, כשהוזמנתי על ידי ראש ממשלת ישראל להפיק את חגיגות המימונה הגדולות בגן סאקר בירושלים. עיצבתי בגאווה רבה בית בסגנון מרוקאי, וכדי לסגור את המעגל, היום אני מתנדבת בקהילת יהודי צפון אפריקה.

אז מה זה להיות אותנטי?

(מתוך ״הנענע״, מאת ארז ביטון)


להיות אותנטי זה לרוץ באמצע דיזנגוף

ולצעוק ביהודית מרוקאית "אנא מן אלמגרב, אנא מן אלמגרב" (אני מהרי האטלס, אני מהרי האטלס).
מה זה להיות אותנטי?
לשבת ברוול בצבעונין (עגאל וגלביה, מיני לבוש)
או להכריז בקול
אני לא קוראים לי זוהר, אני זייש,
וזה לא, וזה, לא
ובכל זאת, טופחת שפה אחרת עד פיקוע חניכיים
ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים,
ואני נופל בי בין העגות, אובד בבליל הקולות.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: עדינה אהרוני, מתנדבת מוזיאון הרצל

לבכות לצחוק

אמי נפגעה ממכונית בגזע המוח. ניתנה לנו הזכות להיפרד ממנה בטיפול נמרץ. מהרופא ומהאחות קבלתי חיבוק ניחומים.

כשנתבשרנו "סרטן ריאות אלים", חזרנו הביתה. ובחיבוק מחזק שמעתי את המשפט: "איזה מזל שזה אני ולא את".

 

כמה כוחות נתן לי בן זוגי במשפט מלא אהבה. מנהלת המחלקה יעצה לנו לנהל חיי שיגרה. חצי שנה "חגגנו" את החיים בצל הפרידה שתגיע.

"המדינה מפרנסת אותי". אז החלטתי להתנדב לקהילה בתפקידים מאתגרים, וכייפים.

 

לבי הבוכה הביא אותי לעיניים צוחקות.

להארה לקהילה, לחיבוקים מחזקים, להנות "מהנוף" – מהמשפחה, מכלתי, מילדי ונכדי.
 

הנתינה – טוענת אותי באדרנלין לחיים בריאים יותר ובאיכות טובה יותר.  

אני מחזקת, ומתחזקת.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: מלי אביטל, מתנדבת המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה

דואליות של טבע וסביבה, אנשים ותנועה

אני אוהבת אנשים. אני אוהבת סביבה. ואני אוהבת טבע, מטיילת בו המון. מצלמת אותו. 

האהבה לטבע נטמעה בי מילדות, עוד כשביקרתי אצל סבתי בבנימינה ועזרתי בטיפול בגינת הירק. היום אני מגדלת בגינתי חלק מהירקות בהם אני משתמשת במטבח. אולי בגלל זה אני מצלמת צמחים. יום אחד, כך אני מקווה, אני אפרסם על כך ספר. רק חבל שאי אפשר להעביר ריחות בצילום. 

מאז שעשיתי את הקורס נפתחתי לראות את הסיפור שמאחורי הצילום. מה זה אומר עליי, אני, כמו הטבע, כמו כולם. אנשים, סביבה, בתנועה. נולדתי בירושלים, במעברה בתלפיות. גידלתי משפחה, שני ילדים, נכדים ונינים. 

 

היום אני מתנדבת בבית המורשת של יוצאי צפון אפריקה בירושלים. אני רואה בהתנדבות ומוצאת בה יעוד, אושר. אני שמחה לפגוש אנשים, לחבור ולחבר את הכל ביחד - טבע, סביבה, אנשים, ותנועה. 

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: חגית בריל, מתנדבת בית לוי אשכול

הטבע שלי

המקום שלי הוא מקום של צמחים ופרחים - זה נותן לי חום בלב, ואהבה.


זה התחיל בגינה, בבית בו גדלתי, ברמת חן, ברמת גן. בית פרטי, סה״כ חצי דונם, עם הבית. הגינה מסביב היתה חלק חשוב מחיינו.
 

אמי אהבה מאד לעבוד בגינה, וניהלה אותה בצורה מקצועית. היו בה עשרים עצי פרי שנשאו פירות עסיסים וטעימים, כמו אבוקדו, מנגו, אנונה, אפרסק, פיטנגו, שזיפים, שסק וענבים ואפילו עץ קפה ואגוז מקדוניה, פרחים עונתיים, וגם ורדים יפהיפיים וריחנים שאמי ידעה את שמותיהם.


כנראה שמילדות ספגתי את האהבה הזו לפרחים ולצמחים שמהולה באהבת ילדותי ומעורבת בה אהבת אמי, אבי ואחיותיי.

 

בשנים מאוחרות יותר היתה לי מורה לביולוגיה שהיתה מוציאוה אותנו לטיולים בטבע ומלמדת במקום את שמות הפרחים והעצים. זה היה חיזוק לחיבה הרבה לטבע ולצומח. כשאשר אני מגיעה באביב לצמיחת החורש ופוגשת את כל המוכר כל כך, זה כמו לפגוש חברים טובים. משמח, מרגש ומחמם את הלב.

באנר ירושלים.jpg

חקר ויזואלי: רחל צרף זדא, מתנדבת היכל שלמה

טוב מלוא כף נחת, ממלא חפניים עמל (קהלת ד׳ ו)

לפני כ 3 שנים גילו אצל בתי רגישות לגלוטן. מאז אני אופה, מבשלת ומפנקת את ביתי ואת אורחי בארוחות טעימות ויפות מראה, כולן ללא גלוטן. הרעיון להפוך כל זאת לעסק קטן שיספק ביקוש לאוכל ללא גלוטן, לא אחר להעלות בראשי. ואני, בהתלהבות ובהתרגשות גדולה, כבר יצאתי לתכנן איך יראה המקום שאפתח. בחרתי צבעים, בחנתי לוגו, תכננתי כרטיסי ביקור, צילמתי מקומות שאהבתי אשר שימשו לי כהשראה, דמיינתי את ההצלחה והפרסום וכבר ראיתי את עצמי מול מנהלת הבנק מבקשת הלוואה להגשמת החלום!

עד שבוקר אחד התעוררתי מלאה בחרדות ובחששות. רגע, ומה אם זה לא יצליח? איך אאכזב את ביתי, את עצמי, ואיך אני בכלל אחזיר כזו הלוואה? אני בת 68. כל חיי עבדתי. ואני נהנית כל כך להיות עסוקה בדברים שאני אוהבת. אז מה עכשיו לקום ב6.00 בבוקר לעבודה בכל בוקר? להכנות, לסידורים, לטרוח בכל מה שעסק מצריך...

אני אוהבת לקרוא, ואולי במקרה, ואולי גם לא, בדיוק קראתי את הפירוש לספר קהלת החכם באדם. לכל אורך הספר הרגשתי שהוא מדבר אלי ישירות. "מרבה ממון מרבה כאב, "מי הוא עשיר השמח בחלקו", "טוב מלא כף נחת, ממלא חפניים עמל"! המילים הדהדו לי בראש, בלב, בנשמ, והקשבתי להן.


החלטתי לשחרר, להרפות, לשמוח במה שיש, להשקיע באהבה לביתי לבשל ולפנק את אהובי בנחת, בשלווה, באהבה.

bottom of page