יש בי המון לחץ, היא אומרת, יושב עלי כמו אבן. לא יכולה להבין מאיפה זה, הרי סך הכל, בסדר לי עכשיו בחיים. הילדים גדולים, הבריאות טפו טפו, הבעל, הכל טוב. אז מה זה הלחץ הזה עכשיו בחזה?
קחי מצלמה, אמרתי לה, בואי נחפש. שהרי אין כמו מצלמה להראות לנו את מה שנעלם לנו מעין, חבוי במעמקי הראש, מתחפר בתודעה מאחורי זוג עיניים שיכולות לראות רק את מה שאנחנו מאפשרים להן להראות לנו. אם את מרגישה לחץ, הסברתי לה, הוא קיים. ואם הוא קיים, אפשר לראות אותו. ואם אפשר לראות אותו - אפשר גם לצלם אותו. אז בואי, תני למצלמה להחליף לך את העיניים, ונצא לחפש. חקר, ויזואלי. ככה קוראים לזה.
חזרה אחרי שבוע. את לא מאמינה היא אומרת, תראי מה צילמתי. היא שולפת תמונות ממעטפה. צלמת מחוננת שהיא, מסדרת על השולחן כמה תמונות מרהיבות. חשיפה מצויינת, קונטרסט יפה, צבעים רווים, יופי של עומק חדות שמטשטש קצת רקע בתנועה ומבליט משאית על כביש.
יופי של תמונות, אני אומרת. מה צילמת?
מה זאת אומרת, היא נלהבת - לחץ! אמרת לי לחפש את הלחץ שלי, ותראי, מצאתי. תסתכלי כמה היא עמוסה המשאית הזו, כבדה. איזה משא כבד. זה לחץ. ככה אני מרגישה. ממש ככה. מדהים, לא?
לא הבנתי, אמרתי לה. המשאית הזו על הכביש, היא שלך?
מה?
שלך? אני שואלת שוב.
לא, מה פתאום, היא עונה. אני את הפיאט פיקנטו שלי לא מצליחה לנהוג, אז משאית? זה לא שלי. זו משאית שעברה בכביש. ואת אמרת - המצלמה אתי בכל מקום, מחליפה עיניים - אז ראיתי אותה, וצילמתי. ככה זה מרגיש לי. כמו המשאית.
אז רגע, הקשיתי, אם זו לא המשאית שלך, איך זה קשור אליך? איך זה הלחץ שלך? לא אמרנו לכי צלמי איך מרגיש לך הלחץ. גם לא שאלנו כמו מה הוא נראה. לחץ מרגישים בחזה, בגרון, בין הרקות, ואיך שהוא נראה זה כבר שאלה של דמיון, של הפרשנות שאנחנו נותנים לו, בראש. יצאנו לחפש את מקור הלחץ שלך. מה הוא? איפה הוא? מאיפה הוא מגיע? לא בדמיון, לא בתחושה, לא בפרשנות - איפה הוא. אם יש לחץ אפשר לראות אותו, ואם אפשר לראות אותו אפשר לצלם אותו - אז לכי, צלמי לי את הלחץ שלך. תעלי על סולם, תזחלי מתחת למיטה אם צריך. תגלי. תחשפי. קחי את המצלמה, תני לה להראות לך - מה הלחץ שלך.
ראיתי אותה חושבת. הבנתי, היא אמרה. הבנתי.
חזרה אחרי שבוע, נרגשת. צילמתי לך, תראי, היא עולצת. והיא מוציאה שוב שתי תמונות מהממות של משקולות יד, קטנות כאלו, ורודות, חמודות, מונחות על שידת שינה ליד המיטה.
צילמתי לך, ואני יודעת מה תשאלי, ויש לי תשובה בשבילך, היא אומרת.
מה אני אשאל?
אם הן שלי, היא משלימה, את תשאלי מה זה קשור אלי, אם הן שלי. וכן - אלו הן המשקולות שלי. כל לילה לפני השינה אני מתעמלת איתן. אז חיפשתי, ומצאתי - ותראי!
יקירה, חיבקתי אותה, מזל טוב. מה, היא שואלת, מבולבלת. מה?
אם המשקולות הללו הן מקור הלחץ שלך, אני משיבה לה - אז מזל טוב. הצלחנו. תעיפי אותן מהבית, תזרקי לפח, תעבירי לחברה. ככה בקלות. אין לחץ. אמרתי לך שזה יהיה קצר.
היא מסתכלת עלי. אני מחזיקה לה את היד. אבל, אני מציעה, זה לא הלחץ, נכון? זה לא מה שעושה לך דפיקות בחזה, וקוצר נשימה, ורצון לבכות, ככה סתם פתאום בלי סיבה. זה לא הלחץ, נכון?
נכון, היא דומעת. זה רק נראה ככה. זה רק מרגיש ככה.
בואי, אני אומרת לה, בואי תראי.
כמה רגילים אנחנו לחשוב באוטומט. כמה קשה לנו להפסיק לראות מהראש, ולהתחיל לראות את מה שבאמת מונח לנו מול העיניים, את מה שאנחנו לא יודעים להבחין בו, ככה סתם, ביום יום. כמה אנחנו נתלים בדימויים, בדימיון, בפרשנויות, באמונות שנטבעו בנו ובמחשבות נושנות שמתרוצצות לנו בראש, שלא במודע אפילו, שמכתיבים לנו, שמסתירים לנו, שמנהלים אותנו, כאן ועכשיו.
תנו למצלמה יד, וצאו איתה ביחד לחקר ויזואלי. תנו למצלמה להראות לכם את מה שאתם לא יודעים לראות בלעדיה, לפקוח לכם את העיניים, להראות לכם את מה שבאמת נמצא שם, ולא את מה שחבוי לכם בראש.
ארבעה שבועות אחר כך מצאנו את מקור הלחץ שלה. צילום אחרי צילום, תמונה ועוד תמונה, נגלה לנו מקור הלחץ. והיא למדה - איך להביא אותו לחזית, איך להתפקס עליו ולחדד, איך להכניס אותו לפרופורציה ולפרספקטיבה בתוך מסגרת הסיפור שלה, בתוך הפריים, איך לקחת עליו שליטה. כי לקחת שליטה זה לקחת שליטה על הסיפור. אבל זה כבר בשיעור אחר של אימון לראייה מודעת.
בקיצור, בואו, לצלם סיפור.