ג'ואל צ'סנוף הוא סטנדאפיסט מוכשר בטרוף. הוא שנון, וחכם, ומצחיק עד דמעות. והוא ביקש שאצלם אותו עבור כרזת פרסום לקראת אחד המופעים שלו (מופע התרמה, בחינם, כי ג'ואל הוא גם מה שבאידיש קוראים "מנץ'", או איש יקר. אין לנו כזה בעברית...).
קבענו באיזה בוקר סגרירי, בחורף של קונטיקט. איך תרצי לצלם אותי, שאל, הכנתי כמה פוזות. בוא נראה, אמרתי - מה מרגיש לך נח? עשה ככה, עשה ככה, אבל נראה עגום מה, נבוך, ביישן. רגע, אמר, קר לי. בואי ננסה שוב. עשה ככה, עשה ככה. לא עבד. בינתיים איבדנו אור. הייתי צריכה להחליף עדשה. היה לי חשוב לצלם עם אור זמין, טבעי, כי יותר מכל ג'ואל הוא גם איש נגיש, וצנוע ומאד אמיתי - וזה, דווקא זה, דווקא בכרזת פרסום של מופע הסטנדאפ שלו - היה בעיני הסיפור. כי כזה הוא - וככה הוא גם עובר מול הקהל שמגיע לראות אותו.
אמרתי לו חכה שנייה והתעסקתי לי עם הציוד בצד. בזווית העין ראיתי שהוא התיישב לו על נדנדה שהיתה שם בפארק, וכנראה כדי להתחמם התחיל להתנדנד. עם כל תנופה ובלי שהמצלמה תהיה מכוונת אליו - הוא הלך והשתחרר. ועם כל תנופה, ובלי שום עדשה היישר מול הפנים - כך גם ג'ואל הילד, ההוא שחיפשתי בשביל התמונה, בשביל הסיפור - הציץ, יצא לו החוצה, השתחרר. הרקע לא היה מה שתכננתי, האור שם לא היה במייטבו, היתה גדר מאחור שנכנסה לי לפריים. זו לא היתה התמונה, אבל זה היה הסיפור.
כשראה אותי עם המצלמה התחיל לרדת מהנדנדה. אמרתי לו תישאר שם - וצילמתי. כל מה שהוא הספיק לעשות - היה לצעוק, ככה? היי, לא!
אבל ככה היה כן. לא התמונה שרצינו, אבל הסיפור, כמו שהוא.
נ.ב. לאתר של ג'ואל (שגר ומופיע בחו"ל אבל לפעמים מגיע לארץ וגם כתב ספר מצחיק ברמות): www.joelchasnoff.com