כנראה בגלל הקצת גשם שירד, אבל הכל פקוק, וכולם עומדים ואף אחד לא זז. אז בשביל זה יש את הנייד, ואת הפייס, ומדפדפים, והנה שוב עולה התמונה הזו שמרעישה בשבוע האחרון את העולם על רשתותיו החברתיות - החזיון הזה של קים קארדשיאן וישבנה האימתני. היא עומדת, עטויה בשחור, ועל אחוריה הזקורים מאוזנת להפליא כוס שמפניה חצי מלאה. ולא, זה לא פוטושופ, ולמרות שכולם משחקים עם זה ומוסיפים משלהם ומלהטים ומטוקבקים, וכולם מחווים דעה ודעת, בכל זאת, עלה על דעתי, מרבית הדיון אודות סגולותיה הפרובוקטיביות (אם לא האבסורדיות) של התמונה הזו מפספס את עומק משמעותיה. כי לא כולם יודעים, למשל, או מזהים, את תמונת הישבן הזו בהקשר התרבותי הרחב יותר שלה (רחב פה זו מילת מפתח). שהרי התמונה הזו שכולם מלהגים עליה בקונקסט הצר יותר והנקודתי, היא בעצם חיקוי, אחד לאחד, אומאז' לעבודה קודמת של ג'אן פול גודה, ולמרות היותו סלבריטאי ופרובוקטור סדרתי בזכות עצמו, בכל זאת גודה חושף פה יותר מהנראה לעין, ואומר משהו ששווה להשתהות עליו ולו מעט יותר.
בתמונה המקורית שלו מ 1976 ג'אן פול גודה צילם את קארולינה ביומונט כפי שצילם את מרבית האובייקטים שלו: כושיה, עירומה כביום היוולדה ונטולת כל הילה או קישוט, פראית, שבטית, שיערה אסוף ומורם כידית (או היו כאלו שאמרו כמו רצועה של כלב), וישבנה מוחפץ כמגש אקזוטי לכוס שמפניה שמתפרצת מבקבוק, באופן פאלי למדי, אותו היא מחזיקה בידיה, גם בפאליות מובהקת, מוכנה לשרת גברים לבנים עשירים ומתנשאים - המועדון לו השתייך גודה לכשעצמו.
התמונה, שפורסמה בספרו האוטוביוגרפי של גודה ושנקרא ולא בכדי "קדחת הג'ונגל" - היתה רק אחת מרצף בלתי פוסק של תמונות כאלו שהוא צילם. גודה מעולם לא הסתיר את המסר שבתמונות שלו: הוא מטורף על נשים שחורות, פראיות ככל שניתן, לא מבויתות, ונכונות (או לא) לשרת את צרכיו ומאויו של הגבר הלבן המתורבת העושה בהן כחפץ ביד היוצר, כצלם באוייבקט.
מה שמביא אותי עוד קצת אחורה בתולדות האומנות של ישבנים חסרי פרופורציה. התמונה הראשונה של אשה עירומה זקורת אחוריים אימתניים הופיעה בכרזות של מופעי פריק-שואוז וקרנבלים של שלהי המאה ה-19. כיכבה במרבית הכרזות הללו אישה קויקונית בשם סארטיז' בארטמן, או בשמה הבימתי - הוונוס הקויקוני (תגגלו - שווה: Hottentot Venus). היא היתה מופיעה חצי עירומה, מעורטלת אמנם בבד אבל כישבנה חשוף וגלוי לתפארה. ויש הגורסים בכמה מהמקורות, כי חלק מההופעה היתה כרוכה בניסיונות של גברים אשר ידם היתה משגת לשלם עבור התענוג (לבנים, עשירים ומתשאים) לאזן על עכוזה מגוון של חפצים שונים, כולל קנקני בירה ריקים אותם ניסו למלא במזיגה מחביות אותן החזיקו מעל ראשה. לימים הוונוס הקויקונית הפכה לסמל של החפצה מערבית והשפלה מינית של נשים שחורות, שנתפסו כפראיות, שבטיות. ביומונט, בתמונה ההיא של גודה, היא לא רק ביטוי לחשקקיו החולניים הפרטיים (אמרתי שהיה נשוי לגרייס ג'ונס?).היא גם רמיזה (בוטה למדי) לאותם מאווים בדיוק שהוונוס הקויקונית שרתה, לאותם מסרים וקודים תרבותים של החברה הארופאית של תחילת המאה ה19, שמעולם, כך אומר גודה, לא נס ליחם.
אז קרדשיאן היא לא כושיה פראית כמו הונוס הקויקונית, ושלא כמו ביומונט, בתמונה של גודה היא דווקא לבושה למשעי. היא נוצצת בשמלת ערב זוהרת ויוקרתית, עטוית כסתות שחורות ומאובזרת בעדיים אלגנטים, כשהבולטת מבינהם בלבן בוהק, היא שרשרת הפנינים שכרוכה סביב צווארה (בדומה מדי ושלא במקרה למטבעות הצוואר של נשות השבטים מקניה). אבל בשתי התמונות של גודה הכוס (בחולם) על העכוז, הבקבוק והשפריץ של השמפניה, זהים. רק שבידיה של קרדשיאן המסר הוא קצת אחר.
את יכולה להיות זוהרת, ונוצצת, אומר גודה. את יכולה לשחות בכסף. את השמפניה שמשפריצה לך מבין הידיים את לא חייבת להגיש לאף אחד אם את לא רוצה, את יכולה לשתות אותה בעצמך או לרחוץ בה, סתם, כסימן לסטטוס. את יכולה לנפח לעצמך את השדיים, ולהזריק לך לשפתיים, ולשאוב לך את הלחיים, ואת יכולה להחפיץ את ישבנך ואת גופך ואת האשה שבך כטוב בעינייך לכל מי שמוכן לשלם, ולו גם בתשומת לב שתקנה לך תהילה. ואנחנו נשלם לך בתהילה, אנחנו נסתכל עלייך, ואת תראי לנו כמוטציה, או סתם כבהמה, או כקוריוז, כמופע פריק-שואו בקרנבל רחוב. אנחנו נעמוד בתור לאזן על ישבנך אביזרים שונים ולשחק בגופך כמיטב היצירה, וברשות או שלא, כי את למכירה - ונשים כמוך, מאז ומעולם, תמיד מוכרות, תמיד יהיה מי שיקנה -- אישה, פרימיטיבית, במהתית, חפץ, מין, תוצר של של חברה, גם היום, תוצר של מסרים וקודים תרבותים שלייחם, עדיין, בשלהי המאה ה21, ממש אבל, לא נס.
עדיין פקק. אולי אני אספיק להעלות עוד משהו. תישארו יבשים, ויום טוב.