״כמו שאותיות חוברות למשפט שחובר לפסקא שמספרת סיפור, כך פיקסל ועוד פיקסל, נקודות של אור ברגעים מדודים של זמן - סיפרו לנו סיפור שבעיניים שלא יודעות לראות אחרת, פשוט לא יכולנו, לא היינו מסוגלים לראות. "
יום אחד חרב עלי עולמי. עלי, ועל עוד כמה מיליון בני אדם נוספים שראו, פעורי פה ומחוסרי נשימה, איך בניני התאומים קרסו תחתם ארצה.
עד אז עולמי היה מלא במילים. המון מילים. מכל הסוגים וכל המינים, לכל מני סיבות ולהמון שימושים. חייתי, נשמתי, עבדתי, עיבדתי מילים למחייתי. עסקתי בכמעט כל תחומי התקשורת, סוגדת לאלוהי התקשורת באשר הם ונהנית להעלות פולחנות של סיפורים מסיפורים שונים. סיפרתי סיפורים שמכרו משחות שינים סבונים ומכוניות, סיפרתי סיפורי חדשות מצמררי שיער בפריים טיים ובשידור ישיר לאומה, סיפרתי בבליל של שפות לאומות לא כל כך מאוחדות על שלום, ועל בטחון ועל ודו קיום חד צדדי, סיפרתי למנכ"לים חדורי חדוות סטארטאפ ותאוות אקסיטים איך למכור את מרכולתם לכל המרבה במחיר, וסיפרתי סיפורים שאיש לא ידע עליהם על אנושות קצת אחרת, שרובינו שכחנו כבר איך היא נראית ואיפה.
מתמונות, חמקתי. בי נשבעתי שאלך הרחק ככל הניתן, אחצה אוקינוסים ויבשות ולו כדי לחמוק מהעתיד שהובטח לי, כך נדמה היה, מיום היוולדי, ולו מתוקף היותי בת לזוג הורים שראו את העולם דרך עדשות, ונשמו אמוניה למחייתם. אבל בבוקר בהיר אחד, כשהעולם כולו התבונן בתמונות ששום מילים בשום שפה לא צלחו לתאר - כל המילים נעתקו מגרוני, ונותרתי עם מצלמה ביד. בלי בית, בלי עבודה, בלי מילים. רק עם מצלמה שהונחה כבדרך אגב ליד הדלת כשחזרנו הביתה באמצע הלילה שבין ה 10 ל 11 לספטמבר 2001, מטיול בקצה השני של העולם שכמה שעות אחר כך התהפך לנו מול העיניים. וכשהעולם התהפך, ובניני התאומים נפלו לנו ממש על הראש, והבית שעזבנו בחופזה נותר מאחור מכוסה במלט שנמס ובאפר של אנשים, וכשהעיניים צרבו מלהסתכל והמח כאב מלהבין, המצלמה - עדשות, אורך מוקד, פוקוס, פרספקטיבה, פרופורציה, פילם, סנסור - לקחה את המושכות, כמו הגה אוטומטי, ובין רגע הפכה בשר מבשרי, אבר מאבריי, עיניים, מוח, אחרים.
ואז, רק אז, רק ככה - פתאום הבנתי: המצלמה לא בהכרח מצלמת לנו את מה שאנחנו רואים. המצלמה חושפת בפניינו את מה שאנחנו לא יכולים לראות, לא יודעים לראות - בעין בלתי מזויינת. ובאותו יום הזוי, בתוהו ובבוהו ובחושך שהיה שם על פני תהום, את כל מה שאי אפשר היה לראות בעיניים, ולהבין, ולעבד במח שרגיל לראות הכל דרך שתי עדשות מקובעות, עם יכולת מיקוד מוגבלת, מפרספקטיבה נתונה מראש, שמכתיבה פרופורציה בטוחה וכל כך מוכרת - המצלמה הצליחה לספר.
הרבה ימים אחר כך, כשהאבק כבר כמעט ונשטף מאיתנו לחלוטין והסרחון כמעט וכבר דהה מהנחיריים, ישבנו להסתכל בתמונות. והסיפור, לא זה הגלובלי, ההיסטורי, לא המעשה בדתות ואמונות טפלות ופוליטיקה ואנושות במערומיה - אלא הסיפור הקטן והפרטי שלנו, נחשף. כמו שאותיות חוברות למשפט שחובר לפסקא שמספרת סיפור, כך פיקסל ועוד פיקסל, נקודות של אור ברגעים מדודים של זמן - סיפרו לנו סיפור שבעיניים שלא יודעות לראות אחרת, פשוט לא יכולנו, לא היינו מסוגלים לראות. ומהאובדן, וההרס, מתוך ההריסות והעשן, מתוך הריח באף והחול על העור - נולד לו, עלה לו, נברא ממש כמו עוף החול - לצלם סיפור.
נתתי למצלמה יד, והתחלנו לראות. הכח הזה של המצלמה, היכולת המופלאה לראות ולהראות לנו את כל מה שאין לנו שום דרך או יכולת או הבנה או אפשרות לראות אחרת, הרים אותי מן ההריסות, הפך לי לשפה, ומהר מאד גם לדרך. חזרתי למילים שלי, אבל נתתי למצלמה - קודם למצלמה, לספר לי את הסיפור. לי, לאחרים, למי שרצה לשמוע. הגעתי לסיפורים, למקומות, לאנשים, שבעיניים כמהות ככל שיהיו לראות, פשוט לא יכלו להסתכל אחרת. והמצלמה, עם היכולת שלה לשנות את כל צורת ההסתכלות, עם היכולת לבחור על מה להסתכל, ומתי, ואיך, ועל מה להתמקד ואיפה לטשטש, ואיזה פרספקטיבה אחרת קיימת ואיך היא משנה פרופורציות ומעכרכות יחסים, וגודל, ומשמעות - פתאום חשפה, על אמת, ממש כמו יש מאין - סיפורים.
לכל אחד מאיתנו יש סיפורים. המון סיפורים. חלקם ברורים לנו, חלקם חבויים מאתנו, סיפורים שמלווים אותנו כל החיים, וסיפורים שמשתנים לנו עם הזמן והמקום. אבל מהו הסיפור שלנו? מיהם הגיבורים בו? מי המספר ומהי באמת העלילה? מי כותב את הסיפור הזה, ומי מקשיב לו? איפה הוא מתחיל, והיכן הוא מסתיים?
תלוי איך מסתכלים.
בואו, לצלם סיפור.
* כמה ימים אחרי האסון, לכשהתמקמנו איפהשהו, כתבנו (באנגלית) לדורשי שלומינו את הדיווח המקורי של הסיפור. העלינו אותו לאינטרנט, ושלחנו את הלינק ל 46 חברים ובני משפחה. תוך שבוע קראו אותו כ12,000 איש, מכ 20 מדינות ברחבי העולם. לסיפור המקורי הזה, לחצו כאו: