חקר ויזואלי של שורדי שואה ומגפה
חקר ויזואלי של שורדי שואה ומגפה
חקר ויזואלי של שורדי שואה ומגפה
חקר ויזואלי של שורדי שואה ומגפה
אסטרטגיות בתקשורת ויזואלית
אסטרטגיות בתקשורת ויזואלית

תמונה שאין לה קהל היא תמונה שמעולם לא צולמה.

תמונה שאין לה קהל היא תמונה שמעולם לא צולמה.
מפגש רביעי - התמונה בעידן השכפול הטכנולוגי
מפגש רביעי - התמונה בעידן השכפול הטכנולוגי
מפגש רביעי - התמונה בעידן השכפול הטכנולוגי
שכר הלימוד המלא לקורס הוא 7500 ש״ח, לתשלום בכרטיס אשראי, אפליקצית העברת כספים, או העברה בנקאית. כדי לוודא הרשמה ולהבטיח את מקומכם, עם הגשת הטופס יש להסדיר את תשלום דמי הרשמה בסך 750 ש״ח, אשר כלולים בדמי הלימוד, ויקוזזו ממנו.
את תשלום דמי הלימוד יש להסדיר עד למועד פתיחת הקורס, ולא יאוחר מה ראשון לנובמבר, 2020. את תשלום דמי הלימוד ניתן לחלק עד ל 10 תשלומים.
מפגש שני - תרגיל הכרות בחקר ויזואלי: כל העומד מלפני ומאחורי


שורדים:קורונה - גלרית מנחים
כבר מרגעיהם הראשונים המפגשים שלכם חשפו. בעצם הנוכחות שלכם שם, עם מצלמה, נגלו לעינכם החוקרות וראיתם, אבל באמת ראיתם, את השורדים, את החיים שלהם, את המציאות בה הם מתרחשים, את הסיפורים שלהם, המחשבות, הרגשות, חווית האני שלהם, כפי שהיא מתחוללת כעת: שורדי שואה, בזמן מגפה, מדינת ישראל, 2021
גלריה זו נועדה כדי ללוות את התמונות ואת המילים בעיבוד החוויה שלכם, בחידוד החקר, בהעמקת הסוגיות שהוא מציף בפניכם. זה המקום בו הדיאלוג אותו אנחנו מייצרים, בחסות המצלמה, יהדהד את החקר, את הגילוי, ואת השינוי המייטיב, אותו יצאנו לייצר, ביחד.
להגדלת התמונות הקליקו עליהן. לדפדוף, הקליקו על החיצים בצידי הגלריה
שורדים, מלווים, מילים ותמונות:
הנחיית חקר ויזואלי: נטלי כהן קדוש
חיים בלומברג
״אני אומר הכל מיקרי. אין לי עבר ואין לי עתיד, יש רק את ההווה. העתיד לא קיים, אי אפשר לחיות בעתיד. ״.
חיים, בן 90, צייר, אמן, משורר, איש שיחה ורוח. פתוח, נדיב, ומרגיש בנח לשתף ולחלוק הן את סיפור השואה שלו, והן את חייו, כפי שהם, כרגע. שאולי זה לא מפתיע, כי נדמה שחייו כיום מתרחשים בהלימה לתפיסתו את סיפור השואה שלו, כפי שחווה אותו כילד בהונגריה.
חיים מספר את סיפורו במעברים אסוציאטיביים, במקטעים, ללא היראררכיה של זמן ומקום. הרבה מהשוטטות הזו מחדדת, ממחישה כמעט את תחושת הנרדפות שלו והבריחה המתמדת בזמן המלחמה, הצורך ״לזרום״ כדי לשרוד, ו״להגרר״ עם הנסיבות והרגע, כפי, כיצד, מתי והיכן שהם מתרחשים. הוא מכביר במילים. מדבר בצף קצף, כאילו חושש לעצור, כאילו חושש לאפשר שתיקה. כי מה ייכנס בחלל הזה אם יהיה שקט?
חיים עסוק בדיאלוג, נדמה אפילו כדרך חיים, של גם וגם. נדמה שהוא נע ונד בין הפראות של הכאוס, הגורל כפי שהוא מכנה אותו, לבין הבטחון של הסדר, הצורך לשמור על החוקים. בין הבית ככלא, לבית כמקלט. בין העבר כזיכרון והעתיד כחלום, לבין ההווה, הכאן ועכשיו כפי שהוא. בין האמונה בגורל לחוסר האמון שבאמונה. בין המחשבות שבראש, לבין מה שמוציאים החוצה וחושפים.
״אני לא מאמין באלוהים. בשבילי אין אלוהים, אני מאמין בגורל... אני נגרר! נגררים זה דת. בגלל שאני לא מאמין, אני חי. מי שהאמין, מת!״ ״הכל מיקרי. אין לי עבר ואין לי עתיד, יש רק את ההווה. העתיד לא קיים, אי אפשר לחיות בעתיד. קודם צריך להבטיח שהאדם יהיה קיים. אני חי כל הזמן בהווה.״
והווה? איך נראית ומרגישה הקורונה דרך העיניים שלך? ״הקורונה זה בית סוהר חמישה כוכבים, את לא יכולה לברוח מכאן, אבל יש לך הכל. .... החיים הם בריחה. את בורחת לבית שבנית, בורחת מהאחרים, מהעולם ומהבעיות. הבית זה נותן לך הגנה. אבל ההגנה הזו היא כמו שלעשירים יש הכל, אבל הם חיים בבית סוהר״.
ונשאלת השאלה - שורד שואה שכל חווית האני שלו בכאן ועכשיו בנויה ומורכבת מחווית הילדות שלו בזמן המלחמה - חי את העכשיו או את האז? האם האמונה ״בלהגרר״ מאפשרת השרדות, או חיים? האם האמונה בחוסר שליטה, או תכנון, היא כניעה לחוסר שליטה ותכנון או נצחון עליהם? והאם באמת אפשר למצוא בכל נקודת זמן מחדש -את הגם וגם המדוייק, והכי מייטיב שיש?

הנחיית חקר ויזואלי: אורלי קאופמן
הנרי רוזן

״בכל זאת היא סובלת אותי כבר חמישים שנה״
החל מהמפגש הראשון הסיפור של הנרי הוא סיפור ״שלהם״ - הוא ואשתו. מפגש ראשון כלל סיפור השואה ועליתו ארצה של הנרי עם הוריו. היה בן 3 במלחמה, בן יחיד לאחר שהאח לא קיבל טיפול רפואי בזמן ולא שרד. אבל עיקר המפגש עסק גם באשתו, בנוכחות שלה במפגש שנראה שגם משקפת את הנוכחות שלה בחייו. היא צעירה ממנו ב 9 שנים, הכירו במסיבה דרך חברים, ואחרי כמה חודשים נישאו.
סיפור השותפות בינהם והזוגיות ממלא את חזית התמונה. השואה, הקורונה - נדחקים לשוליים, אולי לרקע. הם שניהם צמאים להשמיע, להפגין, לספר זוגיות, גם אם היא נעוצה בשוני שבינהם. היא אומרת הוא קפדן ודקדקן וזה קשה.... " הוא עונה ש״הסוד הוא בריבים שלנו״, והיא משלימה אותו: ״צריך לדעת מתי להפסיק. והוא יודע".
הם מפגינים כבוד הדדי, הערכה של ממש. כל הערה נאמרת בחיבה ובעדינות. במפגש הבא, הנרי הלך להסתפר. אשתו החמיאה לו על התספורת. הוא מפרגן לה בחזרה: ״ איך הצלחתי עם אשה כזו....". ומראה תמונה שלה ״כמו של "שחקנית קולנוע".
כשהצטלמו, הם הצטלמו ביחד, גם פה ניכרה שותפות. היא נתנה לו הוראות בימוי, והוא נתן לה, הכל באווירה נעימה, הרמונית, עם הרבה הבנה הדדית. כשאורלי שיקפה להם את הדברים, הם אמרו שהיה להם מענין, ומהנה.
הם מתייחסים לקורונה גם דרך עדשה זוגית: היו רגילים ללכת ביחד לבית קפה שכונתי, לפגוש את הבת שלהם, לצאת לצעידות. כעת פחות יכולים, ומתגעגעים לפעילויות הללו הזוגיות שמחוץ לבית. אשתו יוצאת לעיתים לצעידה בבוקר, הנרי נשאר בבית. עם זאת, סה״כ הם אנשים אופטימיים שמכירים את מנעמי החיים ורק רוצים לשוב לכך.
הנרי חולק גם בגאווה ולעומק את העבודה שהוא עושה כעת על ספר פתגמים עליו הוא שוקד כבר מספר שנים. הוא אוסף ומספר על תהליך העבודה בהתלהבות, והוא מתמלא בחדוות עשייה ותחושת סיפוק.


הנחיית חקר ויזואלי: עידו רוזנטל
משה מחלוף