״להבין זה לא לשכוח״.

​

ראובן חי את סיפור ילדותו בשואה מדי יום. בעקבות פרוייקט מצולם בו הוא לקח חלק לפני כמה שנים, הוא כיום מספר את סיפורו ברבים, ועשה לו למטרה להפיץ אותו ״כל עוד כוחו ושכלו יאפשרו לו״. בן 93, ראובן חי עם בירגיטה,  אהבתו מזה 73 שנה, בדירתם בכפר סבא. הוא עצמאי לחלוטין, דואג לבית, לגינה ולבירגיטה אותה הוא נוהג ברכבו שלוש פעמים בשבוע לבית החולים כדי לעבור דיאליזה, גם אחרי ולמרות שעבר תאונה זה לא מכבר.

​

​

​

ראובן לא מצלם במהלך המפגשים. הוא חושב על הדברים שעולים, מצלם במהלך השבוע בין המפגשים, ושולח את התמונות ואת התמלול לזהבה. בין השאר, ראובן גם שלח שתי תמונות שתלויות בסלון שלהם - האחד, ציור של חוף ים סוער, בלילה גשום, כשמולו החוף המואר של שבדיה. מתחתיו ראובן הדביק את המילים ״בריחת יהודי דנמרק, אוקטובר 1943״. השני הוא ציור של נכדתו של ראובן, בו נראה רחוב בדנמרק, כשבחזיתו זוג אופניים נשענים על הקיר. ראובן לא זכר שסיפר בעבר כי בפעם הראשונה בה ראה את בירגיטה, היא היתה על אפניים, ןבערך בגילה של נכדתם כעת. 

​

עם המפגשים החקר של ראובן העמיק, וחוטים נוספים החלו להישזר בין עברו, לבין חייו כיום. 

בתיאור הקשיים שבחייו היום  (ניתוק יחסיו עם ביתו ובעלה, תאונת דרכים שעבר לאחרונה כשנהג ברכבו, ואפילו פריצה לביתם, בעודם ישנים בסלון). ולאור השאלה - אז איך זה שאתה מתמודד עם על זאת כך? ראובן ענה: "אם יש משהו שאתה לא יכול לסבול תנסה לשנות את זה. אם אתה לא יכול לשנות את זה תקבל זאת. במקרה של הנתק עם בתו ראובן אף הוסיף - אם אתה לא יכול לקבל את זה, תשכח.״ אני החלטתי לשכוח. 

 

ראובן מביא את ספר חייו שכתב. באנגלית, הספר נקרא I SURVIVE" ", בתרגום לעברית ראובן קרא לספר "להבין זה לא לסלוח". הוא מסביר ששמעון ויזנטל סיפר כי כשהיה במחנה ההשמדה נלווה פעם לאחות שלקחה אותו לראות חייל גרמני צעיר שהיה מאושפז בבית חולים עם פציעה קשה. החייל, על ערש דווי, ביקש מויזנטל לסלוח לו בשם היהודים הנרצחים בהם התעללל בזמן המלחמה, מאחר והוא חש חרטה עמוקה על מעשיו הנוראים.  ויזנטל האמין לחייל על חרטיו, אבל עזב את החייל ללא תשובה. אומרים שלהבין זה לסלוח, כותב ויזנטל. אבל איזו זכות יכולה להיות למישהו, לסלוח בשמם של אנשים שנרצחו על לא עוול בכפם? אין אדם עם זכות כזו.

 

ראובן דיבר על תפקידה האקטיבי של ממשלת דנמרק בהצלתו, ובהצלת כל יהודי דנמרק. כשהגרמנים נכנסו לקופנהגן ודרשו מהיהודים לענוד את הטלאי הצהוב, ממשלת דנמרק סרבה, ואמרה כי כולם, יהודים כנוצרים - יענדו את הטלאי כעם דני אחד. הגרמנים ויתרו, ויהודי דנמרק מעולם לא נדרשו ללבוש את הטלאי הצהוב. בארץ, כשבזמן הקורונה הממשלה הישראלית הטילה עלינו גזרות ותנאים - כמו לא לחגוג את פסח בחיק המשפחה - הם עצמם לא רק שלא נתנו דוגמה אישית, אלא הרשו לעצמם להוציא את עצמם מהכלל, ועשו מה שהם רוצים, נשיא המדינה, ראש הממשלה - הם לא חלק מהעם? 

 

אבל זה לא רק הממשלה. ראובן זוכר בהתרגשות איך כשחזרו  יהודי דנמרק לביתם מהמחנות בעקבות הסכם סודי של  הממשל הדני עם הגרמנים, מאות אנשים עמדו ברחובות עם דגלי דנמרק וכרזות של ״welcome home״. לעומת זאת הוא מצר על מחאת הדגלים השחורים, דווקא בתקופת הקורונה. פה במדינת ישראל, הבית שלנו, מאות אנשים עומדים ברחובות עם דגלי ארץ ישראל צבועים בשחור. ״זה קשה לראות״ הוא אומר, כששאלתי אותו על זה. 

 

״אז איפה הבית״? שאלתי את ראובן. כשהוא מצלם את הבית, פה בכפר סבא,  דנמרק (כמו גם ההיסטוריה האישית שלו שם) - נראית מכל פינה. הריהוט, העיצוב, הסגנון. אז מה אתה יותר, ראובן, ישראלי או דני? שאלתי. ראובן קצת נפגע מהשאלה.  אני דני במנטליות. בהתנהגות. אבל בישראל, אני בבית.