״אני אומר הכל מיקרי. אין לי עבר ואין לי עתיד, יש רק את ההווה. העתיד לא קיים, אי אפשר לחיות בעתיד. ״.

 

חיים, בן 90, צייר, אמן, משורר, איש שיחה ורוח. פתוח, נדיב, ומרגיש בנח לשתף ולחלוק הן את סיפור השואה שלו, והן את חייו, כפי שהם, כרגע. שאולי זה לא מפתיע, כי נדמה שחייו כיום מתרחשים בהלימה לתפיסתו את סיפור השואה שלו, כפי שחווה אותו כילד בהונגריה.

חיים מספר את סיפורו במעברים אסוציאטיביים, במקטעים, ללא היראררכיה של זמן ומקום. הרבה מהשוטטות הזו מחדדת, ממחישה כמעט את תחושת הנרדפות שלו והבריחה המתמדת בזמן המלחמה, הצורך ״לזרום״ כדי לשרוד, ו״להגרר״ עם הנסיבות והרגע, כפי, כיצד, מתי והיכן שהם מתרחשים. הוא מכביר במילים. מדבר בצף קצף, כאילו חושש לעצור, כאילו חושש לאפשר שתיקה. כי מה ייכנס בחלל הזה אם יהיה שקט? 

חיים עסוק בדיאלוג, נדמה אפילו כדרך חיים, של גם וגם. נדמה שהוא נע ונד בין הפראות של הכאוס, הגורל כפי שהוא מכנה אותו, לבין הבטחון של הסדר, הצורך לשמור על החוקים. בין הבית ככלא, לבית כמקלט. בין העבר כזיכרון והעתיד כחלום, לבין ההווה, הכאן ועכשיו כפי שהוא. בין האמונה בגורל לחוסר האמון שבאמונה. בין המחשבות שבראש, לבין מה שמוציאים החוצה וחושפים. 

 

״אני לא מאמין באלוהים. בשבילי אין אלוהים, אני מאמין בגורל... אני נגרר! נגררים זה דת. בגלל שאני לא מאמין, אני חי. מי שהאמין, מת!״ ״הכל מיקרי. אין לי עבר ואין לי עתיד, יש רק את ההווה. העתיד לא קיים, אי אפשר לחיות בעתיד. קודם צריך להבטיח שהאדם יהיה קיים. אני חי כל הזמן בהווה.״

והווה? איך נראית ומרגישה הקורונה דרך העיניים שלך? ״הקורונה זה בית סוהר חמישה כוכבים, את לא יכולה לברוח מכאן, אבל יש לך הכל. .... החיים הם בריחה. את בורחת לבית שבנית, בורחת מהאחרים, מהעולם ומהבעיות. הבית זה נותן לך הגנה. אבל ההגנה הזו היא כמו שלעשירים יש הכל, אבל הם חיים בבית סוהר״.

​

ונשאלת השאלה - שורד שואה שכל חווית האני שלו בכאן ועכשיו בנויה ומורכבת מחווית הילדות שלו בזמן המלחמה - חי את העכשיו או את האז? האם האמונה ״בלהגרר״ מאפשרת השרדות, או חיים? האם האמונה בחוסר שליטה, או תכנון, היא כניעה לחוסר שליטה ותכנון או נצחון עליהם? והאם באמת אפשר למצוא בכל נקודת זמן מחדש -את הגם וגם המדוייק, והכי מייטיב שיש?